"תרצה לראות את הסרט בשלושה מימדים או ברגיל" – נשאלתי. בחרתי רגיל ונדמה לי שהבחירה היתה נכונה. כי אם 3 זה יותר מ 2 אז אולי הסרט בשלושה מימדים היה לוקח יותר זמן, וזה באמת היה כבר קצת יותר מידי…
נכון שעובדתית המשפט הנ"ל הוא קשקוש, אבל יותר משהו מציין עובדות ממשיות, הוא יכול להצביע על הלך רוח. והתחושה היא, בסוף החלק השני של "עורבני חקיין" שהוא החלק השלישי בסאגת "משחקי הרעב" שבאמת די. צריך להפסיק עם זה, העיניין הולך ונעשה דליל והופך, למרות ההקשרים הפוליטיים שהזמן גרמם, לעוד אחד מסיפורי ההרפתקאות הבלתי מרשימים שהקולנוע ההוליוודי ידע לספק מעולם לטובת צעירי הצופים. הסיפור שאינו נגמר.
על החלק הראשון של הדואופילם הזה כתבתי בעבר : "כל מי שמסתכל היטב על מה שקורה על המסך יכול לתהות, איך התירה הצנזורה מסמך קולנועי כה חתרני, לפחות כשהמצב הפוליטי, החברתי והבטחוני שלנו נמצא היכן שהוא נמצא. אתה רואה את ההתרחשויות ולא יכול שלא לפתח מיד אסוציאציות. אנשים מבקשים חופש מעול שלטון אכזרי וטוטליטארי. הנדכאים מוכנים למות על מזבח החרות הזאת. ההמון מתמרד אל מול ממשל שלא סופר אותם, מנצל אותם, רודה בהם. שולט בהם בעזרת הפחדה, בעזרת ססמאות נבובות וריקות מתוכן ומשכיח את צרותיהם עם מופעי טלויזיה שהולכים ונעשים קיצוניים יותר ויותר, משחקי ריאליטי לחיים ולמוות. אם אין לחם, לפחות שיהיו שעשועים".
אז נכון שגם בחלק השני עדיין מתנפנפים קצותיו של המצב הזה, ולמעשה ההתרחשות כאן נובעת כולה מהנתונים שהונחו במהלך הסדרה כולה והתעצמו בחלק הראשון של פרק הסיום. אבל נדמה שפרנסיס לורנס, הבמאי (בלי שום קשר ידוע לג'ניפר לורנס – הכוכבת הראשית) כל כך רוצה לסיים וללכת הביתה, שהוא מצמצם את החלק הפוליטי-סימבולי, ומתרכז יותר בפעלולי ה CGS שמשחררים אותו מחבות של מחשבה מיותרת.
הנמשל נשאר איתנו , הרצון של שליטים להחזיק בשלטונם, התאווה של מי שלא להגיע לפסגה, חברות ונאמנות, כוחו של הזכרון וחשיבות המשפחה, כל אלה ממשיכים לעמוד בראש מעייניהם של הגיבורים והגיבורות לאורכו של הסרט, אבל גם הצורך הקיומי להמשיך ולחיות בין מרדף צבעוני אחד למשניהו הרעשני מתגבר כאן במידה ניכרת. אולי מידי.
המטוטלת של האירועים ממשיכה להתנדנד בין הרצון לחסל את הנשיא המרושע סנואו לבין ההכרה החודרת על תפקידה המשתנה של הנשיאה קווין, בין ההתקרבות וההתרחקות של קטניס מפיטה ומגייל, עם התפקיד ההסטורי שקטניס לקחה על עצמה כמיצוי על של קיומה בסרט. אבל התחושה היא כאן שהאמפליטודה, העוצמה של התנועה החוזרת על עצמה, נמוכה יותר. היחסים בין הדמויות משכנעים פחות מהביצועים הפיסיים שלהם בעת קרב.
ג'ניפר לורנס הולכת הביתה במעמד של ככוכבת על. היא התחילה כתגלית צעירה והפכה לסמל של דור. זה מה שסדרות מהסוג הזה עושות לשחקן-שחקנית צעיר בהוליווד. סאטרלנד ממילא שואף לסיומה הרגוע של קריירה מוזרה ומכשפת וג'וליאן מור עצררה כאן כדי לאסוף קצת (…) כסף לפרויקטים מעניינים יותר. זאת גם דרך להשאר במודעות של קהלים רחבים. שני החברה הצעירים ינסו להשתלב בעשיה ההוליוודית ואנחנו נלך לים. זה מגיע לנו בסופו של סרט, שאפילו הבמאי לא הצליח להחליט על מהותו ועל הרגע המתאים לסיימו.
"עורבני חקיין 2" – 7 בסולם אורשר.