הסאגה הכאובה של סיפור עליתם והשתלבותם של יהודי אתיופיה נמתחת מהוויכוחים, לפני עשרות שנים באשר לדחיפות ולקושי שבמבצעים להצלתם מהתופת באפריקה ועד הגזענות המלווה את קליטתם עד היום, גם מטעם הממסד וגם מצידן של העליות הוותיקות יותר. יש אמנם סיפורי הצלחה והשתלבות, אולם הרוב הפגוע של העדה ממשיך בחלקו הגדול לשלם את מחיר ההתנכרות של הסביבה. המצע הדווי הזה הוליד כבר כמה וכמה סרטים שניסו לספר את הסיפור מנקודת המבט של אנשי העדה עצמם אולם נדמה ש”עץ תאנה“, ניסיונה הנחשוני של עלמוורק דוידיאן להרחיק את העדות עד אתיופיה עצמה ולספר את הסיפור של אלה שנשארו מאחור ומשוועים להתאחד עם משפחותיהם, מביא רוח אחרת לסיפור היחסים הללו.
זהו סרטה הארוך הראשון של דוידיאן שמגיע אלינו אחרי שורה של סרטים קצרים שביימה, סרט שכולו מתרחש באתיופיה בעיצומה של מלחמת האזרחים. נכון שהסרט מתרכז בעיקר במשפחה יהודית שחלקה כבר עלה לארץ וחלקה מחכה לפינוי ממוראות האימה מסביב, אבל למרות שהוא נושא חותם הפקתי ישראלי קשה למצוא בסרט מאפיינים ישראלים טיפוסיים. לבד אולי מהחולצה אותה לובשת הגיבורה לאורך כל הסרט, טי שירט ועליו כתובת בעברית.
דוידיאן מעצבת סביבה נרדפת המנסה להעביר את הימים עד שתגיע ההצלה, עולמם של צעירי הכפר-מחנה הפליטים ליד אדיס אבבה המתחמקים מחיילי השלטון החוטפים-מלקטים אותם לשרות צבאי אכזר. היא מתרכזת בסיפורה של מינה, חברת ילדות של אלי המחפש מחסה בין ענפיו המשורגים ושורשיו העבותים של עץ התאנה בסביבתו בילו את התבגרותם. בתוכניות של המשפחה להתפנות מאתיופיה מנסה מינה לכלול גם את חברה הלא יהודי, אל מול המציאות שתקשה עליה את ההבטחה של המחלצים.
הסרט הרגיש המצולם יפיפה בנופים המרתקים של אפריקה (הצלם דניאל מילר זכה בפרס “אופיר” ובפרס הצילום בפסטיבל חיפה) הוא מחד ההוכחה על רב הגווניות ועושר היריעה הנושאית של הקולנוע הישראלי שנמתח אפילו אל המחוזות הנידחים של הפזורה בחיפוש אחרי נושאים מתאימים, אך מאידך יש בו מעט מאוד טעם וריח של ישראל עצמה. הרושם שנשאר, למרות הסימפטיה היא של סרט אחד מיני רבים שנוצר במקומות רחוקים, רווי פולקלור ונושא דילמה כלל אנושית שתתקבל היטב בפסטיבלים בעולם. ואולי גם אצלנו, מקום שבו הנושא הטעון של היחס לעולים מאתיופיה, הגזענות והזלזול המופנית אליהם מטעם הממסד, עדיין דורש דיון ועיסוק רציני ודחוף.
עץ תאנה – 8 בסולם אורשר
Fig Tree