בראש ובראשונה זהו סרט על יצרים. יצרים אנושיים, יצרים כלכליים, רצון להכניע ולנצח, רצון להוכיח את עוצמתו הממסד ומנגד רצון להוכיח את יכולותיו של הפרט. זהו סרט של מאבקים על עליונות – היחיד מול הרבים, הכישרון מול השיטה, הקונפורמיזם מול זה הבועט במוסכמות. והכל מתנייע בקצב ההיסטרי של מכוניות המירוץ, חוד החנית של אמצעי התעבורה שמניע את אמריקה כולה. את השיטה הקפיטליסטית הדורסנית, על כל המשמעויות.
ג’יימס מנגולד, במאי שצובר הכרה בהוליווד לוקח אותנו ללב ליבו של החלום האמריקאי ומניח אותנו בין גלגליו המאיצים כדי לנגב, יחד עם הדמויות הראשיות שלו, את שמן המכונות הרותח שמטפטף ממנו הישר על הצופים המרותקים באולם. וכשעל המסך הרחב דוהרות מרכבות הפלדה המאיצות מ – 0 ל- 350 קמ”ש במהירות של כמה שניות, התחושה של הצריבה הלוהטת אינה מורגשת. אנחנו כולנו אחוזים במומנטום שלוקח אותנו במהירות קדימה בטשטוש חושים של מראות מהפנטים. מששוככת לרגעים הסערה והאש דועכת בין המכונית והמסלול המפותל מתגלות הדמויות האנושיות. הן המוליכות את הסיפור, עם טיפות של מלודרמה אל זירת המאבק שכולו צורך בלתי מתפשר לנצח.
הנרי פורד היה איש שהזיז את אמריקה של היום-יום אל מרחביה בעזרת כלי הרכב שהעמיד לרשות האומה שמתחה אבריה מחוף אל חוף. זה אמנם התחיל בסוף המאה ה- 19 בעגלה ממונעת, אבל הגיע לשיא תעשייתי בסוף העשור הראשון של המאה העשרים בדגם ה- T שהפך לעממי בעקבות מחיר נמוך וצורך חברתי מתפתח, נמכר בעשרות מיליונים ועליו אמר היצרן : “תוכל להזמין פורד T בכל צבע שתחפוץ, ובלבד שיהיה זה שחור”. היכולות של מפעל פורד לעמוד בביקוש התאפשר בעקבות שיטות ייצור ופיתוח הסרט הנע שהפך את החברה ליצרנית מכוניות ענקיות וכבדות, בהתאמה מדוייקת לפילוסופיה האמריקאית הקפיטליסטית והאימפריאליסטית-כלכלית שזלגה לאיטה לעולם כולו. אבל בשנות השישים, ימי שלטונו של הנכד, הנרי פורד השני, הועם הזוהר ולמרות שפורד עמדה עדיין גבוה בסולם המכירות של רכב בארה”ב, החל החיפוש אחרי משהו חדש ומרענן.
פרארי, בינתיים ביבשת הישנה, היתה חברה איטלקית לייצור מכוניות בייצור ידני מוקפד. מעת הקמתה, מעט לפני פרוץ מלחמה העולם השניה כיוונה פרארי את התוצרת המכאנית שלה לעילית של המעטים שידעו להעריך את יכולות העל של כלי השייט היבשתי התזזיתי והמפואר שייצרה ולשלם עבורו את הסכומים האגדיים שגבתה. המכוניות של פרארי היו בעיקר מכוניות ספורט ומירוץ שזכו בזו אחר זו בתחרויות היוקרתיות ביותר והעלו כך את קרנה ונחשקותה של המכונית שחרתה סוס דוהר צוהל כסמלה המסחרי. בשנות השישים, בעת משבר כלכלי העמידה עצמה פרארי למכירה ופורד שחיפש חידושים נענה להצעתו של לי אייקוקה שהיה אז בצוות ההנהלה של פורד, לנסות לפתוח ליין של מכוניות ספורט, אולי אפילו איטלקיות.
אנציו פרארי נעלב מההצעה האמריקאית שכללה השתלטות גם על הסקווארדיה פרארי, צוות המרוצים המהולל שלו, שלח את אנשי פורד הביתה בבושת פנים והביא כך להולדת ההחלטה לייצר בבית, באמריקה ואל מול התפיסה של תעשיה כבדה וממוסדת את הממזרה הקלילה החדשה – מכונית ספורט USA שתנצח את פרארי במירוצים ובייחוד במירוץ הקשה מכולם בלה-מאן בצרפת. 24 שעות של דהירה בלתי פוסקת, בכל מזג אויר, ביום ובלילה.
זוהי האקספוזיציה של “פורד נגד פרארי”, סרט המבוסס על סיפור אמיתי שזוכה לכוונונים פה ושם ובונה את הסיפור של היצרים המתנגשים לכל אורכו, עם לא פחות מעשרות המכוניות המתרוצצות על המסך, לעיתים זאת אל זאת במהלך שעתיים וחצי של תנועה מתמדת.
הצמד בכותרות הם קרול שלבי וקן מיילס (מאט דמון וכריסטיאן בייל בהתאמה). הראשון היה נהג מרוצים אמריקאי שזכה במירוץ בלה-מאן אך חייב היה לנטוש את המסלול עקב בעיות רפואיות ולב חלש והפך למעצב ויצרן מכוניות מירוץ עצמאי ולמומחה בשטח. השני נהג מרוצים ומכונאי אנגלי שמחפש את עתידו בקליפורניה, משוגע לדבר ומכיר את המבנה המכאני של כלי העל שהוא מתקן ומשפץ כמו שהוא יודע בדיוק איך לנהוג בהן. השניים הם הצמד הנבחר ע”י אנשי פורד להמציא מחדש את מכונית המרוץ האמריקאית האיטית ולהפוך אותה לאלופת המסלול, לפני זאת של פרארי.
מולם עומדים אנשי המנהלה של פורד, חושבים ממסד, דורשים ממסד ופועלים על פי הגחמות הפיקודיות של איל ההון בראש הפירמידה כבדת המהלך. הבעיות העומדות בפני שלבי-מיילס הן ראשית למצוא פתרון להניע את הצעצוע שלהם מהר, חזק ורחוק יותר, אבל גם להתנגח עם החשיבה המקובעת של הבוסים שלהם שלא כל כך יודעים להסתגל לצרכים ולתנאים החדשים. וכמובן גם הקנאה בהצלחה, הניסיון לשמור על המעמד בחברה הענקית, הכבוד האישי, גם הם משחקים את משחק המקלות בין הגלגלים בקרב על המטרה ועל הקרדיט.
“פורד נגד פרארי” הוא סרט בנים בעיקר בגלל העיסוק העיקרי שלו במכוניות ובמרוצי מכוניות, אבל גם הבנות לא תשתעממנה, בעיקר בשל הנוכחות של דמון ובל והכימיה המתפתחת בניהם לאורכו של כל הסרט. שלבי ממזג היטב את פיצול האהבות שלו בין הנהיגה האסורה עליו ועמדת המארגן האחראי על התפתחותו של הפיתוח והשמירה על מעמדו ומקומו של מיילס. ומיילס, במבטא אנגלי עמוק שופך על המסך כמויות אדירות של אמפטיה, דאגה, יכולת וידע שעוזרים לו להתגבר על המכשלות גדולות וקטנות במהלך הדרך.
גם הדמויות התומכות בנויות היטב. טרייסי לטס, שחקן, מחזאי, זוכה פוליצר וטוני כהנרי פורד II שליט כריזמטי, קפיטליסט חסר סנטימנטים, ג’ו ברנטל כלי אייקוקה (שעבר אח”כ לקרייסלר והגיע שם לתהילת עולם), ג’וש לוקאס כסגנו של פורד, כריש מחייך ומסוכן המנסה לטרפד את הניצחון של שני הפרוטגוניסטים, קטרינה בלף כאשתו הדואגת של מיילס ורומיאו ג’ירונה כאנציו פרארי בתפקיד קטן ושובה לב.
הצילום המרהיב של הסרט, שנערך בזירות שונות של מסלולי מירוצים והעריכה המשלבת את הכל לישות אמינה אחת מניעים את הסרט במהירות קדימה להרגשה ששעתיים וחצי עוברות כבזק. עם כל אלה מנגולד מצליח להפוך את הסרט שלו מ”עוד סרט על מרוצי מכוניות” לסרט שיש בו אלמנטים ברורים של משל חברתי אירוני אפילו, על הטבע האנושי ואם תרצו גם על הוליווד עצמה. המבנה ההיררכי, האכזרי, נאמנותם ומקצוענותם של המוכשרים שדוחפים קדימה, אל גבולות חדשים והממסד השמרני שמתקשה לעקוב, על חשבונותיו ושיקוליו המעכבים את הקדמה – להלן אולי גם משפט על הקפיטליזם יתרונותיו וחסרונותיו. אי אפשר איתו, אבל, כנראה גם קשה מאוד בלעדיו.
“פורד נגד פרארי” – 9 מינוס בסולם אורשר.
Ford v Ferrari