בעת כתיבת שורות אלה עדיין לא נעצה קומיסרית התרבות והתעמולה של ישראל את שיניה בסרט הזוכה השנה בפרס הגדול בסך 100 אלף שקל "תל אביב על האש", סרט שכמובן לא תטרח לראות, אבל זאת כנראה רק שאלה של זמן וזה יקרה. הנסיון מוכיח שהנהלת הפסטיבל תידרש לשלם את המחיר, לפחות התקשורתי המצטרף לחשבון שיעשה בשל הכללת "עכו חלומות" העלילתי הארוך החדש של דני וקסמן ו"אאוט" הקצר של אלון סהר בתחרויות הסרט הישראלי למרות הדרישות המיניסטריאליות להסירם מלוח ההקרנות החיפאי. בחיפה לא רק תקעו למיניסטרית את האצבע בעיניים, אלא גם סובבו פעם נוספת כאשר סרטו המשעשע, הסאטירי של סמאח זועבי זכה לא רק בפרס הגדול אלא גם בפרס התסריט.
"תל אביב על האש" סחף את הפסטיבל באחת. הפתעה שאיש, זולת האחראים לא ציפה לה. אז נכון שהסרט שהוקרן האחרון בשרשרת המתחרים על הפרס הגדול הותיר את הרושם החזק ביותר באולם מלא חברים ואוהדים צוהלים ומריעים ונכון שהסטטיסטיקה של הפסטיבלים בעולם יכולה להעיד שקרו לא אחד ולא שני מקרים שכאלה שהאנדר-דוג עקף את כל המתחרים בסיבוב ושתה מגביע הזהב . אבל גם כך אין להפחית מעוצמת האומץ שהפגינו המפיקים אמיר הראל ואיילת קייט בהצגת הסרט והצוות האמנותי של חיפה שבחר בו כחלק מהתחרות.
הסרט הוא קומדיה על מציאות בה אנחנו חיים כבר 50 שנים שיש בה אדונים ומשרתים, שולטים ונשלטים משני צידיה של החומה, אבל גם הפרדה מלאכותית זאת לא יכולה לחסום את החיפוש המשותף אחרי טעם אנושי דומה בשני הצדדים. למרות הגדרות, למרות השערים ולמרות המחסומים, למרות התפיסה השונה הקיומית-פוליטית כולם בסופו של דבר בני אדם המכורים לסיפורי טלנובלות. אותן רכבות טלוויזיוניות ארוכות ומפותלות שמעמעמות את צוק העיתים במריחות עמוסות בצהוב של רומטיקה, בגידות, תככים, מזימות, אהבות, שנאות והכל בווליום גבוה ובשטחיות משעשעת. הסרט, אחד מהבודדים המטפל במציאות הנוכחית שנמתחת בין ירושלים לרמאללה הוא אולי ה"מ.א.ש" הישראלי, סאטירה שיש בה הרבה צחוק ואבסורד, אבל היא בעצם שיקוף נאמן וכואב לעיוות הקיומי האכזרי שבו אנחנו מקיימים שלטון כוחני על עם שחי לידנו ובקרבנו.
זועבי והתסריטאי שלו דן קליינמן מעתיקים את זירת העימות הלאומי הפיסית אל מאחורי הקלעים של המדיום הטלוויזיוני כאשר הניצחון של צד זה או אחר נקבע לא על פי חוקי הדרמה , אלא על פי גחמות מי שיש בכוחו להכתיב תנאים. סלאם (השם לא נבחר באקראי), אחת משתי הדמוית העיקריות בסרט הוא עוזר הפקה חדש וחסר משמעות על הסט של הטלנובלה הפלסטינית הפופולארית "תל אביב על האש" שמפיק דודו, המתארת את סיפור היחסים המתפתחים בין אלוף בצה"ל וסוכנת פלסטינית שמצווה לחסל אותו בימים של טרום מלחמת ששת הימים והכיבוש המאסיבי של טריטוריות לאורכה ולרוחבה של מדינת ישראל הקטנה. סלאם נע בין הצד הישראלי לצד הפלסטינאי וחייב לעבוד מידי יום במחסום. צרוף מקרים שלומיאלי מפגיש אותו עם אסי, מפקד המחסום ההופך מקצין חשדן ונוקשה לבעל ברית על בסיס של חילופי טובות הנאה אחרי שסלאם ממציא שקר "קטן" כשהוא מספר שהוא התסריטאי של הסדרה המצטלמת ואחרי שאסי מבין שגם אשתו שלו היא צופה נלהבת. סלאם מביא לאסי חומוס בכל מפגש וזה מכתיב לו את ההצעות שלו שאין עליהן ערעור להמשך הרפתקאות שני הפרוטגוניסטים של סדרת הטלוויזיה. וכך, למרות הכוונה המקורית של הסדרה להסתיים בחיסולו של האלוף, היא משנה כיוון לחתונה משותפת – ישראלית פלסטינית.
זועבי וקליינמן מנצלים את קומדית הטעויות המשעשעת-מוטרפת הזאת לשרטט את הקריקטורה שלהם על הכיבוש כשהם יוצרים את הדמויות בתבניתן של דמויותיו של ירוסלאב האשק הצ'כי ב"חייל האמיץ שוויק", דמויות המשלבות הומור וקושי קיומי ובעיקר הוויה של חוסר ברירה המכתיבה את הפעולות של כל אחד מהצדדים. הביקורת שלהם, המכוונת לעולם הטלוויזיה כמו לחיים העוטפים אותם בחוסר הגיונם, בסיפור המרכזי ובסיפור המסגרת, היא מתוחכמת וממזרית וחודרת מבעד לרגעים הקומיים הרבים המרכיבים את הסרט. קייס נשאף בתפקיד סלאם (זכה על התפקיד בפרס המשחק באחת הסקציות החשובות בפסטיבל וונציה האחרון) ויניב ביטון בתפקיד אסי מצויינים ושומרים על איפוק מכוון המעלה את רמת האפקטיביות של המסר הפוליטי בדרך אל הצלחה מסחרית מקווה.
טקס חלוקת הפרסים בחיפה היה גם הערב של נוה צור, השחקן הצעיר של "פרא אציל" שזכה גם בפרס השחקן בתחרות הישראלית של הפסטיבל וגם בפרס להישגים מקצועיים שחילקה "פדאורה", ארגון הביקורת האירופאית-ים תיכונית, זאת אחרי שזכה כבר בפרס השחקן ב"אופיר" של האקדמיה. אם כולם אומרים אז כנראה מגיע לו בגדול. סרטו החדש של מרקו כרמל מדיף את אותו ניחוח שונה ומגרה של קולנוע צעיר ותוקפני, חברתי ובעל שליחות, תוסס, מתפרץ וחסר עכבות שראינו גם ב"פיגומים" ו"מוטלים בספק" בשנה שעברה. בשלושת מקרים אלה הדמויות הניבטות מהמסך הן מחוספסות, אמינות, ישירות ותוקעות אותנו לתוך פריפריה חברתית וגיאוגרפית שכולה מאבק אמיתי וחסר פשרות עם החיים הסובבים אותנו.
ב"פרא אציל" זהו נער מתבגר המטלטל בין שני עולמות נוראים שעיצבו את הדמויות הסובלות של הוריו. אמא סימה (ליאת אקטע), בדירתה ליד שכונת התקווה הוא חי היא נרקומנית לשעבר המנסה להיחלץ מהעולם העלוב איליו התדרדרה ואבא יום-טוב (אלון אבוטבול), אמן הזוי, שיכור כמעט תמיד, רדוף זיכרונות שואה אותם הוא מצייר. ההורים גרושים, האם נשואה בשנית לאסיר משוחרר , המנסה אף הוא להיגמל מסמים (יעקב דניאל זאדה), ואלי שלא מסתדר איתו מחפש מידי פעם מחסה בלתי אפשרי בביתו של האב. אלי עצמו הוא עב גוף, רך לב שמתקשה למצוא חברה עם בני גילו אך מתיידד עם נערה ממשפחת עולים מרוסיה (שירה האס) שגם היא מורדת בדרכה בדרישות של אביה. ההתנגשות הבלתי נמנעת של הפכים אלה מגלגלים את הסיפור עד לקצה דרמטי מרתק ומצמית.
כרמל מעמיד את המצלמה שלו בגובה העיניים של הגיבורים, מצליח להדריך אנסמבל נפלא של וותיקים וצעירים לתוצאה מהפנטת שקשה להסיט ממנה את המבט, ובדרך חכמה ולא מתלהמת להעביר גם את המתחים והקשרים שבין אשכנזים ומזרחיים החיים באותה משבצת חברתית דחויה, אפלה שנמצאת רחוק משטף החיים של הציבוריות שלנו, למרות הבטחות השלטון ושועיו.
הסרט המקופח ביותר בתחרות הוא ללא ספק סרטו השני, המדוייק, המרגש של שרון בר-זיו "בוקר טוב ילד", שהיה לטעמי אחד מהסרטים הטובים של התחרות, אבל השופטים החליטו אחרת…
זהו אולי הסרט הצנוע ביותר בתחרות מבחינת ערכי ההפקה שלו, אולם דווקא המגבלה הזאת של סרט המצולם בלוקיישן אחד – כאן חדר בבית חולים וחדר המדרגות – פינת העישון שלידו הוא גם זה שמדגיש את מעלותיו ויתרונותיו. כמו בסרטו הקודם "חדר 514" המילים וכמובן הסיטואציה הן המרכיב העיקרי בסרט שיש בו את הרגישות, הכאב וגם הציניות והחברמניות הישראלית הנחשפים כאן באופן הנכון, המרגש והאמין ביותר. לבר זיו יש אוזן רגישה ויכולת לעצב מצבים מוכרים כל כך, של התנהגות יחידים וקבוצות בחברה הישראלית באירועים אותם אנחנו חווים, לצערנו במקרים רבים מידי.
זהו הסיפור של לוחם צנחנים שנפצע קשה בראשו בפעילות מבצעית בעזה שבה נהרגו חמישה חיילים מסביבתו השוכב ללא הכרה בבית החולים כשמשפחתו, ובייחוד אביו סועדים אותו ומחכים לנס בו יפקח את עיניו ושישיב אותו לחיים. האב, האם והאחות מסובבים את המיטה יום ולילה ולחדר נכנסים גם החברים, המפקד, הצוות המטפל וגם משלחת מטעם ראש העיר המלווה בצלמים ובאנשי יחסי ציבור. ההתרחשויות מסביב למיטה מנסות להביא את היום יום לרגעים הללו בהם נעצרים החיים ועומדים מלכת, החל מהרגעים האינטימיים של הפצוע עם אביו ואמו ועד צפיה משותפת של החברים במשחק כדורגל בין הפועל, קבוצתו של האב למכבי אותה אוהד הבן.
מול הדמות הסטאטית של עומרי, החייל הפצוע מכרכר בר זיו את כל הדמויות האחרות בצערן, בדאגתן, בשמחתן, בכאבם אבל למרות הרצף הדרמטי הקיצוני הברור של הרגשות הוא אינו שוקע איתן במרה שחורה, בדכדוך אלא מציף אותן תדיר בזרם של אופטימיות מהול בריאליזם שיש בו גם טיפה של הומור. זאת בדיוק המידה הישראלית הקוצנית שחיצוניותה דוקרנית ופנימה מתוק מרגש המייחדת את מי שמשלם באמת את מחיר העצמאות הכבד שלנו.
האנסמבל של השחקנים, מצויינים כל אחד בתפקידו גם הוא תורם לאינטנסיביות ולאמינות של הסרט. שרון בר זיו עצמו בתפקיד האב נע כל הזמן בסקלת הרגשות בין הדאגה והחיוך המר כשהוא מנסה לשמור על שפיות ושגרה נמשכת, קרן מור בתפקיד האם מנצלת את היכולת הנפלאה שלה לשחזר את החיים עצמם גם ברגעים הקשים יותר, הדר ברוך דור שני של שחקנים (בתם של רמי ברוך ואסתי קוסוביצקי) בתפקיד האחות זורעת רעננות וחן, יותם קושניר (בנו של אבי קושניר) כחבר הטוב, אסיה נייפלד (ששיחקה בתפקיד הראשי בסרטו הקודם של בר זיו) כרופאה הרגישה ושורה נוספת של שחקנים ודמויות החולפים על המסך בחדר העמוס.
אולי מה שעמד מול שרון בר-זיו המוכשר זאת טענה לא נכונה שהסרט אינו קולנועי, שהוא תאטרון מצולם. אבל טענה זאת, אם עלתה בחדר הדיונים של צוות השיפוט בחיפה היא כל כך שגויה, משום שגם במסגרת המצומצמת והדחוסה מצליח בר-זיו להכניס את הרוח הישראלית הטובה כולה בטקסטים מדוייקים וברגישות אנושית עצומה, לא פחות מסרטיו של נאני מורטי האיטלקי בעקבותיו הולך כנראה גם בר-זיו. היה לדעתי מקום להעניק לו את פרס התסריט, לפחות כפרס ניחומים.
אל מול המופע הישראלי כל כך של "בוקר טוב ילד" העמיד הפסטיבל את "עץ תאנה", סרטה הארוך הראשון של עלמוורק דוידיאן, סרט שכולו מתרחש באתיופיה בעיצומה של מלחמת האזרחים. נכון שהסרט מתרכז בעיקר במשפחה יהודית שחלקה כבר עלה לארץ וחלקה מחכה לפינוי ממוראות האימה מסביב, אבל קשה למצוא בסרט מאפיינים ישראלים טיפוסיים, לבד מהחולצה אותה לובשת הגיבורה, טי שירט ועליו כתובת בעברית כמעט לאורכו של כל הסרט. דוידיאן מעצבת סביבה נרדפת המנסה להעביר את הימים עד שתגיע ההצלה מעולם שכולו בריחה, של צעירי הכפר-מחנה הפליטים ליד אדיס אבבה מחיילי השלטון החוטפים-מלקטים אותם לשרות צבאי אכזר. היא מתרכזת בסיפורה של מינה, חברת ילדות של אלי המחפש מחסה בין ענפיו המשורגים ושורשיו העבותים של עץ התאנה בסביבתו בילו את התבגרותם. בתוכניות של המשפחה להתפנות מאתיופיה מנסה מינה לכלול גם את חברה הלא יהודי, אל מול המציאות שתקשה עליה את ההבטחה של המחלצים.
הסרט הרגיש המצולם יפיפה בנופים המרתקים של אפריקה (הצלם דניאל מילר זכה בפרס הצילום בפסטיבל) הוא מחד ההוכחה על רב הגווניות ועושר היריעה הנושאית של הקולנוע הישראלי שנמתח אפילו אל המחוזות הנידחים של הפזורה בחיפוש אחרי נושאים מתאימים, אך מאידך יש בו מעט מאוד טעם וריח של ישראל עצמה והרושם שנשאר, למרות הסימפטיה היא של סרט אחד מיני לא מעט שנוצר במקומות רחוקים, רווי פולקלור ונושא דילמה כלל אנושית שתתקבל היטב בפסטיבלים בעולם.
"עכו חלומות" סרטו המעניין והמורכב, כנראה מידי לחלק הלא ישראלי בצוות השיפוט של דני וקסמן מציין לא רק חזרה אחרי שנים רבות מידי של היעדרות מהקולנוע הישראלי, אלא גם אתגר פוליטי-מחשבתי-קולנועי לצופיו. כמו "בוקר טוב ילד" השופטים התעלמו כליל מקיומו. אני ראיתי את הסרט פעמיים ובפעם השניה אהבתי אותו אפילו יותר, למרות שאלמנט ההפתעה לקראת סופו כבר לא היה קיים. וקסמן, שהיה הראשון בקולנוע שלנו שנתן לערבי הישראלי פנים בסרטו המכונן "חמסין" חוזר אחרי שנים רבות של חופשה מרצון להציג יכולת בוגרת של במאי מוכשר בקולנוע הישראלי ושוב, הולך למחוזות טעוני המוקשים של היחסים בין שני העמים שחולקים את חייהם במדינה הזאת.
כאן הוא חוזר לימים של סוף המנדט הבריטי במעקב אחרי יוצר תאטרון פלסטיני שמנסה להעלות היום מחזה משפחתי אוטוביוגרפי המתרחש על רקע המאבק העקוב מדם בבריטים, של יהודים וערבים כאחד שבסופו פנו אלה מול אלה לקראת הקמת המדינה ובריחת הפליטים מעכו. הסיפור בתוך סיפור הוא פרשת אהבתה של סבתו של הפלסטיני שהיתה זמרת מפורסמת (לירז צ'רכי) לרופא יהודי שעזר לערביי העיר. כדי לערב גורלות מחליט הבמאי שאת דמויות הפלסטינים יגלמו יהודים ואת היהודים – שחקנים פלסטינים, אבל משום שאיש מהם לא רוצה היום לגלם את הדמות היהודית לוקח הבמאי את התפקיד על עצמו.
וקסמן מתעד את תקופת החזרות בעכו על משבריה וקשייה, הולך עם הבמאי (היית'ם עומרי) גם לביתו בשטחים, לאחר שהוא מגורש מעכו בעקבות התפרעות של כהניסטים על הבית בו נערכת החזרות, משוחח עם הדמויות המרכזיות של ההפקה ויוצא לצילומים בעיר העתיקה בהם הוא פוגש את תושבי העיר ואת זקניה הנזכרים או שותקים אל מול מאורעות הימים ההם. התוצאה הטראגית, המשקפת את חוסר היכולת והרצון של שני הצדדים לתקשר זה עם זה ותאור הניסיונות לדבר ולהעלות בכל זאת את הקשיים ולחשוף אותם, היא כנראה בלתי נמנעת בימים טעונים אלה ומביעה אולי את ייאושו של הבמאי מתקווה לעתיד משותף ולחברה משולבת. ייאוש שתולה את האשם בצד הישראלי ולא פחות ואולי גם יותר בצד הפלסטיני, לידיעת הגברת המיניסטרית.
שני סרטים נוספים שהתחרו בחיפה נשארו בלתי פתורים בעבורי אך זכו לאהדת צוות השיפוט, לפחות לאהדה מסויימת. אחד מהם "בלי דם" של יוסף אל דרור זכה בפרס לסרט ביכורים והוא, כפי שזה מוגדר בתוכניה "נע באיזור דמדומים נפשי ופוליטי כשהוא מושך אחריו חוט שפורם את סביבתו הקרובה וחושף ללא ידיעתו ספקולציה אודות שתי המפלצות הישראליות הגדולות – בטחון המדינה והטלוויזיה". לא יודע מי אחראי על הטקסט העמום הזה המלווה סרט שבו פגישה מקרית של גבר עם צעירה הופך לסיפור בלשי המושך אותו למחוזות הריגול והסחר בסמים, אבל הוא בהחלט מביא את רוח הדברים של הסרט הסתום הזה שאמור להיות סטירה מותחת ומשעשעת אבל הוא מסע ארוך של חוסר בהירות.
גם "טרילוגיה על אהבה: עירום" של ירון שני, בין השאר במאי משותף ל"עג'מי" הנפלא הוא סרט שזכה בשני פרסים. פרס השחקנית הוענק לגיבורת הסרט לליב סיוון ופרס העריכה לשני עצמו שגם כתב וגם ביים את הסרט. אך בעוד שהפרס לסיוון הוא מוצדק בהחלט, היא נושאת את רוב הסרט על כתפיה, פניה ושאר חלקי גופה, וגם בהעדר תחרות אמיתית בקטגוריה הזאת, פרס העריכה נראה לי מוזר בעיקר עקב כמה החלטות קרדינאליות שטוענות את הסרט האקספרסיוניסטי בלא מעט רגעים המציעים בליל של אימאז'ים שמעמיסים על הסרט מטענים מיותרים של חוסר בהירות.
הפסטיבל כולו עמד בסימן הטרגדיה הנוראה של משפחת נשר, תאונה מחרידה שקיפדה חיים צעירים ומבטיחים נפלאים כל כך ושברה משפחה יצירתית ומקסימה ואת ליבנו שלנו, רגע טראגי חריף כל כך ששינה בעבורי את מסלולה התקין של חגיגת הקולנוע. הפער העצום בין השמחה והאושר של מוצאי שבת וליל הפתיחה שעמד בסימן בכורת "סיפור אחר", החדש של אבי נשר (עליו נכתוב כשיצא להקרנות מסחריות) ובין התהום העמוקה והאפלה של המציאות הנוראה אליה נפלנו כולנו יום אח"כ הוא כל כך כואב ובלתי נתפס והקשר הגורדי שלו עם הפסטיבל השנה ועם הקולנוע הישראלי היה לבלתי ניתן להתרה והיה תלוי כענן שחור מעל האירוע החגיגי כולו. בכל רגע שלו.