לקולנוע הדוקומנטרי יש חשבון פתוח עם מייקל מור שעשה לז'אנר מה שנתניהו עשה לדמוקרטיה הישראלית ובנט לחינוך. הגבול שבין התיעודי האמין, הרציני והאחראי שממילא הוא מטושטש לעיתים בכוונות פוליטיות וחברתיות ובין הצווחות הקולניות, השטחיות, המסוכנות וההרסניות של התעמולתי נחצה אצלו כמעט בכל הפעמים שהוא מציע לעולם סרט חדש בחתימתו. בעצם בכל פעם.
הפורמט עוצב כבר בסרט הראשון שלו שהיה קריאת כיוון הישר לרווח שבין הבידור לשמחה לאיד והיה עטוף בשכבה עבה ושמנונית של צדקנות חברתית. תערובת של קליפים ישנים מסרטים, כתבות טלוויזיה, סרטים מצויירים וסרטי פרסומת מעורבבת בעריכה יצירתית עם צילומים מקוריים שהשקר היה תלוי עליהם הפכו את "רוג'ר ואני" לכרטיס כניסה סנסציוני שההמון לא יכול היה להתעלם ממנו. המבקרים, אגב טענו כבר אז כי הוא מציג את טיעוניו בצורה "מטעה ובלתי מדויקת".
"רוג'ר ואני" שלח אותו הישר מעיירת הולדתו פלינט במישיגן, בה גדל והיה לפעיל פוליטי ולעיתונאי שהושלך ממשרותיו עקב חוסר התאמה חברתית ומקצועית, אל קצה התודעה הציבורית. ואת הקצה הזה הוא אחז מכאן בחוזקה, כל הדרך לתהילת עולם מפוקפקת. "רוג'ר ואני" שניסה לבכות את מצבה העגום של הפריפריה המוזנחת במישיגן, בסיפור על דעיכתה הכואבת של תעשית הרכב שסיפקה עורק חיים שנסתם לתושבי האיזור, היה מעשה רמאות אחד גדול. במרכזו של הסיפור ועל רקע בתים מתמוטטים ושכונות, בעיקר שכונות של שחורים דלות וסחופות עוני ופשע, הוא ניסה להיפגש לראיון עם אחד רוג'ר ב. סמית' שהיה נשיא ומנכ"ל יצרנית המכוניות ג'נרל מוטורס. הריטואל של ניסיונות עקרים לקבוע פגישה והדחיות החוזרות ונשנות נשתלו שוב ושוב לאורך הסרט כמוטיב חוזר. הבעיה היתה המפגש של הסרט עם המציאות, מה שנקרא עובדות חבר, עובדות : אותו רוג'ר הסכים לפגישה כבר בניסיון הראשון של מור. רק שזה לא היה בהתאם לאג'נדה של הדוקומנטריסט הלוחם…
גם סרט נוסף בהמשכה של הדרך פרץ כדי לדרוס את גבולות האתיקה, מה שלא הפריע לו לזכות בפרס בפסטיבל קאן ובפרס הסיזאר הצרפתי כסרט הזה הטוב ביותר. הצרפתים אוהבים את האמריקאים על מגש, מוגשים קר. "באולינג לקולומביין" שנתלה בניסיון לעקוב אחרי האירוע הטראגי של הטבח בבית הספר התיכון בקולורדו הפך אצלו לכתב אשמה על התיקון השני לחוקת ארה"ב המאפשר לכל אחד לשאת נשק ולהשתמש בו. במסגרת המערכת הקולנועית שהפיק שהיתה מורכבת מאותם חומרים מוכרים באותה עריכה יצירתית נוצצת הוא נפגש עם צ'רלטון הסטון שהיה נשיא איגוד הרובאים האמריקאי בביתו, צילם אותו וגם שילב בסרט. הבעיה היתה שהסטון, אחד מאבני הראשה של הוליווד היה באותן שנים כבר זקן וחולה אלצהיימר וכאלה היו תגובותיו. מור, במקום לוותר על הפרובוקציה שממילא לא מעלה ולא מורידה לסרט בשל הטעם הטוב הניח אותו במקום בולט במעלה המאמר הציני שלו.
גם במקרים אחרים ממשיך מור להקפיד על אי אמירת אמת ומעוות את המציאות לצרכיו וזוכה בתשואות. הצרפתים מעניקים לו את "דקל הזהב", למרות שסרטו "פרנהייט 11/9" מוצג כסרט תיעודי. ואולי הם, הבעלים הרשומים של הסינמה הבינו טוב מכולם שלמרות שהסרט משתמש בחומרים דוקומנטריים, הוא בעצם בדיה עלילתית, מקסימום מוקומנטרי. ז'אנר היברידי שהוא, בסופו של יום עלילתי ובדיוני. הסרט המתבסס על הפחדים של העולם בכלל ואמריקה בפרט אחרי הפיגוע במגדלי התאומים מנסה לבדוק את המדיניות של גורג' בוש הבן, נשיא ארה"ב ואת המלחמה בעירק. מור מציג את האמריקאים כמפלצות, את סדאם והעירקים כשוחרי שלום חביבים, את בוש כאידיוט ואת הקואליציה כקבוצת מדינות הזויה שנאספה לקול הלמות תופי המלחמה השגויה. מדינות כמו צרפת, גרמניה, בריטניה, איטליה ואחרות כלל לא הוזכרו על ידו כחלק מהמערכה.
גם ב""Sicko" שבא אח"כ הוא המשיך את אותו דפוס פעולה. בסרט שניסה לבוא חשבון עם מערכת הבריאות האמריקאית הוא ציין כדוגמה לחיקוי את המערכת בבריטניה ובקנדה, מה שגלגל עליו צונאמי של לעג מטעם המבקרים והצופים בארצות הללו. בניסיונות שלו לשנות את המציאות הוא אסף קבוצת פצועי מלחמה אמריקאים והשיט אותם לקובה כדי לקבל שם טיפול רפואי הוגן כשהוא מסתיר את העובדה שהקובאנים, במהלך תעמולתי מלוטש יצאו מכליהם כדי להוכיח שהם טובים יותר מהאמריקאים ונתנו לחברה הפצועים טיפול שהוא מעבר ל VIP. שום זקנה קובאנית במסדרון בית החולים המקומי לא תחלום אפילו על טיפול כזה.
מור כבד הגוף דרס שביל מסוכן בתודעה של הקולנוע גם בנזקים שעשה לדוקומנטרי וגם בדוגמאות לטיפול קולנועי וטלוויזיוני למעריצים וחקיינים רבים שבאו אחריו ומלאו את השורות של האקטיביזם השילוחי הבזוי הזה. אבל היה לי נדמה, בסרטו האחרון "פרנהייט 9/11" (בניגוד לסרט הקודם שהתבסס על תאריך אסון התאומים, כאן התאריך הוא יום לאחר נצחונו של טראמפ בבחירות ב 2016) שגם הוא התבגר והתפכח (וגם התפקח) ואולי בחזרתו לפלינט הוא סוגר מעגל כדי לפתוח אחר, טוב ואמין ורציני ממנו. לא יודע אם זה משום שהנושא של הסרט, הממשל הדמוקרטי הרקוב של ארה"ב והסיבות לעלייתו לשלטון של טראמפ אל מול כל הסיכויים והדמיון למה שקורה שם למה שקורה כאן, הוא זה שעזר לי לשנות התייחסותי לאיש. אבל נדמה לי שהטון של מור בסרט הזה הוא פחות משועשע ואולי גם פחות מניפולטיבי. וזה, אגב לא פוגע בחוזק האמירה שלו. אפשר, כנראה גם אחרת…
"פרנהייט 9/11" מנסה לבדוק את שיטת הממשל באמריקה ומשליך ממנה גם על הרעיון הדמוקרטי. "הדמוקרטיה", אמר צ'רצ'יל, "היא צורת הממשל הגרועה ביותר פרט לכל האחרות שנוסו" ואמריקה מתבשמת בתואר הדמוקרטיה הגדולה בעולם. אבל האם זה כך ? שואל מור ומביא דוגמאות מהבחירות האחרונות. הכל רקוב, הפרקטיקה של הבחירות, הקשר שבין הנבחר לבוחר, הדרך שעושה המועמד לצמרת. במקרה של הבחירות האחרונות נבחרה הילארי קלינטון על אף שברני סאנדרס שעמד מולה כמועמד הדמוקרטים סחף אהדת המונים וזכה לרוב. הממסד המפלגתי פשוט זייף תוצאות. טראמפ נבחר למרות שרוב העם האמריקאי הוא דמוקרטי ויותר קולות הצביעו בשביל הילארי מאשר לו. שיטת הבחירה של נציגי מדינות שיבשה את רצונו האמיתי של העם.
אבל זה רק הרקב שצף מעל. הבעיה העיקרית היא שהפוליטיקאים מנותקים מהבוחרים שלהם ומקיימים את רצונם של אילי ההון התורמים למסעות הבחירות שלהם ולשמירה על מעמדם ועסקיהם. יחסי הון שלטון ותחושת הכוח הנרכשת מעוותים את החזון הדמוקרטי והנציגים בסנט ובבית הנבחרים פועלים לטובת רצונם לשוב ולהיבחר ולמען האינטרסים הכלכליים של מממניהם ולא של מי ששלח אותם לעמדות הכרעה. מור מתעכב על כמה מקרים בולטים של השנים האחרונות. הסיפור המצמרר על המים המורעלים בכספית בפלינט שלו, סקנדל שחיתות שיצא ממשרדי המושל ריק סניידר והגיע לבסוף עד פתחו של הנשיא אובמה. על המרד של המורים בוירג'יניה המערבית שגלש גם מחוץ לגבולות המדינה והמצעד ההמוני שארגנו תלמידים בעקבות רצח נוסף בפלורידה שטלטל את החברה האמריקאית. כל המקרים הם תוצאה של התעוררות פרטית, של אזרחים שנמאס להם, שיצאו להילחם בשחיתות השלטונית ובאדישות של הציבור שהפסיק להאמין בזכויותיו. הוא עוקב אחרי החברה הצעירים שלא מפחדים להרים ראש מול הנשיא והאידאולוגיה המושחתת שלו, ואחרי אזרחים שמחליטים לקחת את היוזמה ולשנות את המארג הפוליטי המסואב בקונגרס. אלכסנדריה אוקאסיו קורטז שהפכה להיות החברה הצעירה ביותר בבית, ראשידה טאליב הפלסטינית הראשונה ועוד ועוד.
פרק נרחב מאוד מוקדש לאמצעים שבעזרתם הצליח טראמפ להפוך את הקערה ולנצח אל מול התחזיות. מור מונה כמה מהם ומביא דוגמאות – שקרים אותם ה"פייק ניוז" שנשפכו כאשד סואן על הציבור האמריקאי בעזרת האמצעי החדש – האינטרנט, היחס המזלזל לעיתונאים וההתרפסות הגוברת שלהם למסרים שלו ולהתנהגותו הגסה אליהם, ביטויי גזענות ושנאה ששחררו את האלימות הציבורית, ושחיתות ונהנתנות אישית שנעשו בפומבי לעין כל. בהשוואות שלו הוא מגיע עד הימים הנוראים של תחילת שנות ה 30 בגרמניה ומשווה את ניצול הדמוקרטיה כדי לחסל אותה לעלית היטלר והמפלגה הנאצית. שריפת הרייכסטאג וההאשמה במעשה את הקומוניסטים שנוצלה כמרכיב תעמולתי מרכזי היא דוגמה להסתגרות הגזענית האמריקאית אחרי אסון התאומים והאשמת המוסלמים והזרים, בעיקר המהגרים ממקסיקו במעשה.
חומרת המצב וחשיבות הנושא ממתנים את הרעמים והברקים הסגנוניים שמכר מור עד עכשיו בסרטיו. וראה זה פלא – המסרים עוברים ואולי באופן משכנע יותר. העריכה אחראית יותר, המפגשים – אם כי הם משרתים את הרעיון שלו, משמעותיים ומשכנעים יותר, הציניות הגסה מפנה מקום לאמירות סרקסטיות והתקווה, בסופה של הדרך, זאת השייכת לצעירים וללוחמים הבודדים שיעלו מן ההמון כדי לשנות את תמונת המצב, גם היא מעמידה מטרה לשחר של יום חדש.
אי אפשר לסיים את הרשימה הזאת בלי להביא רגע אחד מצמרר ומרגש בסרט. אחד התלמידים שארגנו את הפגנות ההמוניות בוושינגטון ובערים רבות שקראו להגבלת אחזקת הנשק זועק אל מול טראמפ, הנשיא שלו ושל אמריקה כולה : "אתה רוצה להביט אחורה על ההיסטוריה שלנו ולהאשים בכל את הדמוקרטים ? זה מגעיל !!! אתה הנשיא ואתה צריך לאחד אותנו ולא להפריד בינינו. ילדים מתים והדם שלהם על ידיך בגלל זה !!!"
כמה צודק וכמה נכון. וכאמור, מעורר מחשבה וכעס לא רק על ארצות רחוקות, אלא גם קרוב יותר אלינו.
"פרנהייט 9/11" – 8 בסולם אורשר
Fahrenheit 11/9