אחת הטענות הבולטות שהוטחו בקברניטי הפסטיבל הגדול בעולם, אלה שיכולים הכל, אלה שאליהם מופנות אלפי בקשות להתקבל למסגרות השונות ואלה שיכולים לברור את הסרטים הכי טובים שיש, הן שהם מעדיפים שמות של במאים שגדלו כאן, על שפת הים הכחול והמקסים של מפרץ קאן. במאים שיש להם קשר לפסטיבל, עיניין של נאמנות כפולה – של הבמאים למסגרות ושל הפסטיבל לאותם במאים. כך חוזרים ומוצעים כאן שוב סרטים של ג'רמוש, אלמודובר, האחים דארדן, אוליבייה אסאיס, ברילנטה מנדוזה, קסבייה דולן, קורה אדה הירוקאזי, קן לוץ', ברונו דומונט, כריסטיאן מונג'ו וכמובן וודי אלן הנצחי.
על פי בחינה של חלק נכבד מהסרטים הללו במשך שבוע ויותר ובהתנשפות כיבדת נשימה כמעט על קו הסיום של הפסטיבל ניתן לאמר שכמו בחיים, יש מזה ומזה. כאלה שהצדיקו את הציפיות וכאלה שאיכזבו. טוב, לא כולם ממש איכזבו – אבל יש כמות מסויימת של נבחרים שהציעו עבודות שהיו מתחת לציפיות, מתחת לרמתם. שלא נבין לא נכון – זה לא אומר שהסרטים, גם הפחות טובים לא היו מעניינים, לעיתים מרגשים, לעיתים טובים יותר מסרטים של אחרים, יומרניים יותר. אבל התחושה היא שאלמודובר, הדארדנים, דולן ובודאי אסאייס עשו כבר סרטים טובים וחשובים יותר.
האחים ז'אן פייר ולוק דארדן מציגים כאן את "הנערה הזרה", סיפורה של רופאה צעירה שגופת נערה שחורה נמצאת מוטלת לא רחוק מסף הקליניקה שלה, נערה שצלצלה בדלת בבקשת מחסה שלא נענתה בזמן. הרופאה, רדופת רגשי אשמה מחליטה לצאת ולברר מה קרה לאותה נערה, מה היה שמה ולרשום אותו על הקבר האלמוני שלה.
האחים זונחים כאן את הסגנון החברתי הנשכני – דוגמטי שלהם ומציעים דרמה טבולה בחסד אנושי ובמחוייבות אישית של אדם לחברו. הרופאה הצעירה, אדל האנל המרגשת והנפלאה היא פסל החירות של שבועת הרופאים, המקדישה את כל חייה לטובת המטופלים שלה בכל עת ובכל שעה ובכל מצב על פני חייה האישיים וצרכיה באשר הם. היא התגלמות הרצון שלנו לראות את הרופאים בבתי החולים ובקופות החולים מתפקדים לטובת הפציינטים שלהם, מלאך קצוץ כנפיים המתנייע במחוזות של צורך, כאב ומוסר. למרות הכוח של הסרט והאופטימיות שהוא נוסך בצופים, חסרה החדות הנושכת והכואבת של הסרטים הקודמים שהשאירו אותנו תקועים בכסא גם לאחר ההקרנה.
הבמאי הקנדי הצעיר קסבייה דולן ששיפד אותנו לפני שנתיים עם "מאמי" המטריף שלו, שהיה מצידו עיבוד של סרטו הראשון ושל ארבעת האחרים שבאו בעקבותיו מציג כאן השנה את "זה רק סוף העולם", עיבוד קולנועי משמים למדי למחזה תאטרון. בסרט חוזר לואי לבית משפחתו אחרי 12 שנות העדרות כדי לספר לקרובים לו על מותו המתקרב. שם הוא מוצא את אמו, את אחיו ואשתו ואת אחותו שלכל אחד מהם יש חשבון נפש עם האח ששב הביתה. הסרט, מחולק לפרקים שבכל אחד מהם אחת הדמויות מפציצה מונולוגים תובעניים לכיוון לואי, שלא מספיק כמעט להגיב, מונולוגים שרובם ריקים מתוכן אמיתי שיכול לקדם אותנו לאיזה מקום שיש בו גם עיניין. הקולנוע של דולן מגוון, רווי בצילומים מרהיבים והדמויות מגולמות ע"י שורה של כוכבים של הקולנוע הצרפתי – נטלי ביי, וינסנט קאסל, מאריון קוטאר, לאה סיידו וגאספר אולייל, בתצוגות משחק שנעות בין פלגמטיות להסטריה. מאכזב.
גם כריסטיאן מונג'ו ("ארבעה חודשים, 3 שבועות ויומיים" ו"מעבר לגבעות") חוזר לקאן ומרגיש בהחלט טוב על הטיילת ובאולמות, למרות שסרטו החדש "התבגרות" לא נוגע ממש בפסגות של יצירתו בשניים הקודמים. כאן הוא מניח בפנינו דרמה משפחתית שמתפתחת על הבסיס הרקוב של החיים ברומניה של היום בסיפור על גרעין אנושי מפורק המטולטל ע"י משבר קיומי. רגעים לפני הבחינה שלה לאוניברסיטה יוקרתית בחו"ל, מותקפת בתם של רופא וספרנית ונאנסת – מה שגורם לזוג שחי ביחד ולחוד לבדוק את התנהלותם המשותפת, בייחוד לאור סרובה של הילדה המחוננת לעבור את הבחינה ולעזוב את הבית.
הביקורת החברתית והסביבתית של מונג'ו היא אמנם קשה ונוקבת, אבל גם כאן חסרה החדות והזעם שאיפיינו את סרטיו הקודמים.
לא כל במאי דני ששונא נשים הוא לארס פון טרייר ולי לא היו הרבה ציפיות מסרטו החדש של הדני ניקולאס ווינדינג רפן ("דרייב"), כמו להרבה מאוד עיתונאים שגדשו, באופן די מפתיע את האולם בו הוקרן סרטו החדש "שד הניאון". אם היתה תקווה לסרט קאלט חדש, היא התנפצה מהר מאוד בסרט מעוצב מאוד אבל הזוי, מעצבן, נפוח, הסרט הגרוע ביותר שראיתיי בפסטיבל, אולי בשנים האחרונות. על כך יעידו גם קריאות הבוז הממושכות של הצופים לאחר ההקרנה.
רפן מנסה להכנס לעולם האופנה האמריקאי ומביא סיפור מוסר קניבאלי במיוחד על חיי דוגמניות והגברים – מעצבי אופנה, צלמים הסובבים אותם וחותכים גורלות. זהו עולם אכזרי שבו הכוכבות בנות 16 והזקנות שנפלטות החוצה בנות 21. סיפורה קצר המועד של כוכבת כזאת הוא סיפור הסרט שרובו כולל רגעים מגעילים וחולניים, מופרכים ומטופשים כולל סקס נקרופילי מעוות. מה יש להם עם נקרופיליה להט"בית השנה ? (ראה הסרט של ז'יראדו)…
גם "לאבינג" של ג'ף ניקולס היה מאכזב במידה. לא בגלל שהיה עשוי רע או כלאחר יד. להיפך – הנה סרט מהוקצע, מוקפד, לעיתים אפילו מרגש, אבל זועק כל כך חזק מיינסטרים ושיגרתיות צפויה שבא לצעוק גם עליו. הסרט מחזיר אותנו לסיפור האמיתי שהתרחש בוירג'יניה המערבית של שנות החמישים, לא רחוק מוושינגטון הבירה, ארץ שחוקי ההפרדה שלה אסרו קשרי נישואין בין אדם לבן לשחור, או שחורה כמו במקרה הזה של הזוג ריצ'ארד ומילדרד לאבינג. הטענה של השופט המקומי בגינה נשלחו השניים למאסר היתה שאלוהים חילק את הגזעים בין היבשות בכוונה ברורה להפרידם ולכן זוגות מעורבים וצאצאיהם הם מעשה בגידה באל…
הסרט עוקב כצפוי אחרי הנסיונות של בני הזוג לחיות יחדיו, ברדיפות של השריף הגזען המקומי, בעזיבה שלהם את עיירת מגוריהם וחייהם בעיר הגדולה, בהתערבות עורכי דין מוכשרים ומקושרים ובהבאת העיניין להכרעת בית המשפט הפדראלי העליון בוושינגטון. כל כך צפוי, כל כך לא מקורי…
וכדי לא לסיים רשימה זאת, אולי האחרונה מקאן בנימה פסימית – הנה שני סרטים שאהבתי עם שני שחקנים וותיקים שלא הכזיבו.
"אקוואריוס", סרטו של הברזילאי קלבר מנדונצ'ה פילו מחזיר אל המסך ובגדול את סוניה בראגה שהיתה אחת המלכות המוכרזות של הקולנוע הברזילאי החושני של שנות השבעים והשמונים. "דונה פלור נשואה לשניים" מ 1975 ו"נשיקת אשת העכביש" 1985 היו מהבולטים בסרטים שפילסו לה קריירה ושם בין לאומי ועכשיו, בגיל המתקדם של 65 כשרבות מהשחקניות הגדולות מבלות בפנסיה היא חוזרת בתפקיד גדול מהחיים ובודאי נועז הכולל כמה סצנות חושפניות במיוחד. למרות ניתוח לכריתת שד היא לא נמנעת מלהופיע בעירום, נראית נפלא למרות הגיל ובסצנה שבה היא שוכבת עם זונה ממין זכר צעיר, והיא כבר סבתא המתגוררת בבית ליד הים בחוף בריו . הסביבה נודפת נוסטלגיה למי שמכיר את התרבות והמוסיקה הברזילאית המהפנטת של שנות השבעים והיא גודשת את הדירה שלה בעשרות תקליטי ויניל אותם הייא משמיעה לנו הצופים לאורכו של הסרט. הבעיה שלה: היא הדיירת האחרונה בבנין שחברה קבלנית מנסה להרוס כדי לבנות תחתיו רב קומות לעשירים בלבד.
בראגה לא מוכנה לפנות את הדירה והמאבק שלה ביזמים הולך ומחריף כל הזמן עד הסוף המפתיע. בראגה היא הסרט והסרט הוא היא. היא מתנהלת לאורכו כל הזמן כגבירה אמיתית, שושנה דמארי של הקולנוע הברזילאי ומעניקה לסרט משמעויות נוספות מעבר לאמירות החברתיות מעמדיות של הוד והדר.
דייויד מקנזי האגלי עושה מעשה אנדראה ארנולד והולך לביים סרט באמריקה וכמוה, על נושא מקומי מאוד. "HELL OR HIGH WATER " הוא ספק מערבון ספק סרט משטרה המתרחש במדבריות המערב התיכון האמריקאי ומחזיר אל המסך את ג'ף בריג'ס המזדקן בחיוך ובכשרון חינני אדיר. זהו סיפור של שני זוגות גברים שהולכים האחד מול השני. בן פוסטר וכריס פיין הם אחים המנסים לפדות את המשכנתא על החווה שלהם בעזרת שוד בנקים עלובים. בריג'ס ושותפו האינדיאני, שני אנשי חוק יוצאים לתפוס אותה כשבריג'ס בכלל נמצא על סף פרישה.
הסרט, שאין בו רעים וטובים ואהדת הקהל נתונה לשני הצדדים הוא סיפור נוסף הנוגע בכלכלה המודרנית והסיבה ששני האחים ממהרים כל כך לפדות את החוב על חוותם, גם היא קשורה לנושא זה. כך או כך, מקנזי בעזרת היכולת המוכחת של בריג'ס הוותיק, שלא מפסיק לפלוט משפטים ציניים משעשעים משרטטים דמויות שלמות, אמינות ומצודדות שעושות את הסרט, ובייחוד את סצנת הסיום שלו לאירוע קולנוע קטן ונוצץ זהב.
מחר בבוקר יוקרן הסרט "הפנים האחרונות" של שון פן עם חבייר בארדם ושרליז ת'רון, שאותו עוד אראה כנראה ואח"כ אורזים בדרך הביתה. הסרטים שאחמיץ כאן השנה יהיו "הסוכן" של אסגר פראהדי האירני ו"היא" של פול וורהובן עם איזבל הופרט שיוקרנו מכאן ועד הסיום הרשמי בעוד יומיים, אבל לא צריך עיניים גדולות. מה שהיה, היה בהחלט מספיק וטוב.