“קפה סוסייטי” – האהבות האבודות שלי

אחד הסרטים האהובים עלי ביותר, בודאי משל מרטין סקורסזה הוא “עידן התמימות” שגם בזרם התודעה הקולנועי המפואר של אחד הבמאים החשובים של הקולנוע האמריקאי בעשורים האחרונים, הוא חריג יצירתי וסגנוני מעודן. הסיבה העיקרית – יש הרבה סיבות קולנועיות ויזואליות מדהימות בסרט, היא יכולתו לשרטט ביד כל כך עדינה ורגישה את כאב הויתור הכפוי על האהבה הגדולה, האחת והאמיתית בשל הצורך, לעיתים הציני והאכזר להתפשר עם החיים.

לא בכדי עבר קו פרשת ההענות לסרט בערך בגיל הארבעים של הצופים, משום שצריך בגרות ונסיון חיים ולפחות טראומה אחת כזאת כדי לרדת ממש לפשרו של הסרט, והצעירים לא יבינו זאת. וודי אלן, בשפתו הקולנועית הייחודית חוזר לאותה טריטוריה של כאב לב נוסטלגי בסרטו החדש “קפה סוסייטי”.

אצל אלן, לעולם אל תגיד סרטו האחרון, משום שכמו מקופסה של מפיות נייר, כבר שנים רבות תמיד כשנגמר סרט אחד צץ-רץ לו סרט חדש אחר, כן יירבו. וגם כאן, מספרת הכרוניקה זה אמור להיות הראשון בחמישה סרטים שהוא מתכנן עם הטלויזיה (מה שמבטיח לו עוד חמש שנות פעילות, האופטימיסט).

אני אוהב את הקולנוע שלו שכמעט תמיד יש בו נקודה אחת או כמה ייחודיות, ממזריות, גאוניות, שלא נמצא אצל במאים אחרים. זה ההומור שאולי היום הוא כבר שחוק מעט (כולם מחקים את אלן – בקולנוע, בטלויזיה, ברדיו, בכתובים), זה כוח ההמצאה – שחקן שיוצא ממסך הקולנוע, עיתונאי חוקר שחוזר לחיים, גיבור שמאבד , ממש, את הפוקוס וזמר שיודע לשיר רק באמבטיה, זה גם היכולת לספר לנו מעשיות, “מאייסס”, גזורות מעולמו של מיזנטרופ חכם נוטף רגשות אשמה, היפוכונדריה, מסורת יהודית, פיצולי אישיות והכרה עמוקה של עולם התרבות האמריקאי והעולמי.

כמו בלא מעט מסרטיו הקודמים, בייחוד המאוחרים שבהם, אלן נע בין העולם שהיה רוצה לראות לבין זה המציאותי העומד לו לרועץ. הוא משמש גשר בין הימים היפים של פעם לבין הקשיים של ההווה, כשרגליו בצד אחד וראשו בשני ואנחנו, הצופים מהלכים עליו הלוך ושוב בהנאה לא מעטה.

גם ב”קפה סוסייטי” הוא מחזיר אותנו לימים אחרים, שנות השלושים בהוליווד, הימים של מלוך השיטה האולפנית שגרסה אמנם את הכשרונות שעבדו בה באכזריות לא מעטה אבל ייצרה סרט נע תוסס של קולנוע שהפך לימים לארסנל הסינמטי הגדול והמשפיע בעולם – הקולנוע האולייוודי. תנו לאלן לחזור למיתולוגיה צבעונית זאת והוא פורח.

זהו סיפורו של בובי דורפמן, כלומניק מניו יורק שעושה רילוקיישן להוליווד ומחפש ומוצא עבודה אצל דודו, פיל סטרן סוכן האמנים המצליח. יש סיפור אהבה, כמובן שהופך מסיפור לאטנטי לאמיתי למזכירתו של הדוד ווני שנשלחת ללוות אותו בצעדיו הראשונים בבירת החלומות, יש פניות הצידה המרחיבות את ההכרות שלנו עם משפחתו, אביו ואימו ואחיו הגנגסטר, יש אכזבות ותפניות מלודרמטיות שמשנות את מצבי הצבירה הרומנטיים והקיומיים של הגיבורים ויש את ההכרה באותו כאב של הזדמנות מוחמצת, של בחירה בין אופציות בחיים ועם הטעם המהדהד של אהבות ראשונות שאנו צריכים לשאת את אובדנן כל חיינו, בשל הויתורים המטריאליסטים שמשפיעים על גורלנו.

למרות מרכז הכובד הרגשי של הסרט אלן לא מפסיק להיות ציני, כדרכו. במאי מכובד, סופר, אלה חייו של סטנדאפיסט בנשמה. גם כשהוא עוסק בעולם של קשר אנושי המחייב אמפטיה, רוך והבנה  הוא נשאר ביקורתי ודוקר. הדמויות שלו כתובות בדרך המוכרת שהביאה אותו במעלה ההערצה וגם טילטלה אותו משם בנחילים של ביקורת. כאן הוא מתקרב לנקודת מפגש בין התפיסות הללו, אבל להוציא את רגעי הסיום של הסרט, עדיין נשאר להביט בה מרחוק.

“קפה סוסייטי” מדיף ארומה של שנות ה 30 בהוליווד בה הוא מתרחש, עם צילומים נהדרים של ויטוריו סטוררו, אחד הצלמים הגדולים של הקולנוע שבא מאיטליה כדי להראות לעולם איך מצלמים סרטים. עבודה עם ברטולוצ’י (“הטנגו האחרון בפריס”, למשל), עם קופולה (“אפוקליפסה עכשיו”, למשל), וורן בייטי (“אדומים”, למשל) ורבים אחרים הוכיחו את היכולות של האיש הוותיק מאוד הזה שמביא את אלן השמרן לצלם לראשונה את הסרט במצלמה דיגיטאלית. הסרט כולו טבול בצבעים חומים חמים של שקיעה תמידית, שמדגישים את לחלוחיתה של המלודרמה שבמרכז. גם העריכה הקופצנית והאנרגטית בזמן ובמקום תורמת לזרימתו המהירה של הסיפור שנע בין שני החופים של אמריקה – לוס אנג’לס וניו יורק.

הבעיה העיקרית של הסרט היא הליהוק. או במילים אחרות ג’סי אייזנברג בתפקיד הראשי. אמרו עליו שהוא תואם וודי אלן הצעיר, שהוא מתאים עצמו היטב לתפקיד. ואני אומר – קשקוש. הוא אמנם גמלוני, מגמגם, חסר ביטחון, היסטרי בתגובותיו אבל זה כל כך לא אמין. לאיש יש כריזמה של בייגל שטוח, גפילטע פיש ואותה הוא מורח על המסך לאורך כל הסרט. לא מבין מדוע בחר אלן דוקא בו כשהיו לו כל כך הרבה אפשרויות אחרות. בובי דורפמן עושה את הדרך מכלומניק גמלוני(עד כאן אייזנברג מתאים לתפקיד) למנהל שארמנטי וחלקלק של מועדון לילה תוסס. בדרך הוא מצליח להקסים את ווני היפה שבוחרת בו על פני מחזרים אחרים. ומה לעשות – אייזנברג הוא הכל חוץ מחלקלק ושארמנטי וסקסי. וכך משמיט אלן, לדעתי, את הבסיס מעיצוב הדמות הראשית בסרט, מה שמוריד לא מעט מערכו.

למזלו כל הכנופיה ברקע עושה עבודה נפלאה. בראשם סטיב קארל בתפקיד הדוד, מרשים, מעניין, רב גווני, מושך אנרגיות. כך גם קריסטן סטיוארט היפה והמשכנעת, ג’ני ברלין וקן סקוט כהוריו של בובי וקורי סטול בתפקיד אחיו הגנגסטר. תפקידים קטנים ומקסימים גם לפרקר פוסי, קן סטוט וסארי לינק המצויינים.

בשנים האחרונות גם בגלל הגיל וגם בשל הכמות האדירה של יצירה ההולכת ונצברת, לאלן יש תפוקה גרנדיוזית חסרת לאות, הוא מחליק במורד התהילה והיכולת. “קפה סוסייטי” הוא בהחלט סרט מהנה, חכם, נוגע ללב המחזיר את האמון באיש שאומרים שעשה הרבה מידי. לטעמי, הנה ההוכחה שמלעיזים אלה – טועים ובגדול.

“קפה סוסייטי” – 8 פלוס בסולם אורשר.