דוקא בגלל הרעש של כל כך הרבה סרטים מסביב, השקט של "קרול" תופס את תשומת הלב. ושוב זה טוד היינס, האיש של האנדרסטייטמנט, של הניואנסים, של הרמיזות, של החלקים הזעירים של הפאזל הקיומי שמצליח לשלוף אותנו מהמולת החיים והבל קצפם ולהניח אותנו במחוזות העדינים של בדיקת הזהות האנושית.
כאן הוא מכוונן דואט מלודרמטי לשתי דמויות המתנפצות על סלעי חברה שמרנית, אטומה, שבויה בחוקים נוקשים של התנהלות דורסנית שאינה מתירה לפרטים שבה לאוורר בפומבי את אהבותיהן, רצונותיהן, מחשבותיהן, התנהלותן. שתי נשים המחפשות את הדרך האחת אל השניה ונחסמות בעבותות של מוסכמות שלא הבשילו ל"חיים, לחופש ולחיפוש אחרי האושר", כפי שהובטח במגילת העצמאות האמריקאית. שתי נשים, שונות בגילן, בנסיונן, במעמד החברתי שלהם שמנסות לבנות בצנעה מערכת יחסים וחייבות לפרום אותה בכאב על פי הסביבה שאינה בשלה עדיין למערכות יחסים כאלה.
תרז היא עכברונת צעירה, חנוונית בכל בו ענקי שעדיין לא יודעת איך לעכל את החיים שנפתחים בפניה. היא מחוזרת ע"י צעיר או שניים, עם אופציה אפילו לנישואין, מתעניינת בצילום אבל שום דבר לא בוער. קרול היא אשת חברה עשירה, אם לילדה ושבורת נישואין העומדת לפני פרוד מבעלה שעדיין אוהב אותה. היא יפה, בוגרת, מודעת להתנהלותה האצילית מלוות המניירות והיא מגיעה ערב כריסטמס בתחילת שנות ה-50 לחנות שבה עובדת תרז כדי לקנות מתנה לבתה.
הבעירה היא מיידית. העיניים הענקיות של תרז הקטנה נכבשות בקסם הריחני, המלכותי, האוורירי של קרול שמכירה כבר את תחושת פרפורי הגוזל שנלכד ברשתה. תרז לעולם לא אומרת לא, היא מוכנה לנסות הכל, אפילו אם המשמעות היא לעזוב הכל מאחוריה בדרך למסע הפיסי והרומנטי שהשתיים יוצאות איליו לרוחבה של אמריקה.
הבסיס לסיפור הוא ספרה של פטרישה הייסמית', כאן תחת השם הבדוי קלר מורגן, "מחיר המלח", ספר שפורסם כבר בשנת 1952 ותאר מערכת יחסים אוטוביוגראפית כמעט, פרשיה שהסופרת עצמה עברה בצעירותה. הייסמית', בעיקר סופרת של ספרי מתח ("זרים ברכבת" שעובד לקולנוע ע"י היצ'קוק ו"הכשרון של מר ריפלי" ) לא נישאה מעולם וניהלה מערכות יחסים עם גברים ונשים כאחד, עיטרה את ספריה ברמזים ובנגיעות מהעולם הלהט"בי , אך כאן היא פותחת את הדלת ומציבה את היחסים הלסבים ממש במרכזה של העלילה.
גם היינס חוזר שוב ושוב לנושא זה וכמו בסרטיו הקודמים "ולווט גולדמין", "הרחק מגן עדן", "אני לא שם" ממשיך לדון בשאלות מגדריות בייחוד ביחסים האסורים של הגייז באמריקה השמרנית, החברה שדורשת מהחריגים שבה, כאן החריגות מחיר אדיר, כמעט בלתי אפשרי על החיפוש שלהן אחרי האושר.
היינס בונה את הסרט באיטיות, ממגנט את שתי הדמויות שלו – קייט בלאנשט המהפנטת ורוני מארה הדקיקה המזכירה מאוד את אודרי הפבורן הצעירה, האחת אל האחרת ועוטף אותן בשחזור מדוייק של ניו יורק בשנות החמישים בעזרת אד לכמן צלמו הנפלא . הארומה של המלודרמות המיתולוגיות של דגלאס סירק ("חיקוי לחיים") שנטמע בסרטים קודמים של היינס מרחפת גם מעל הסרט הזה ומעניקה לו עומק רב יותר, בחיבור האינסטינקטיבי עם הקולנוע המסורתי של הוליווד.
באחד הרגעים בתחילת הסרט מציצים תרז וחבריה מתא המקרין אל מסך בית קולנוע ובו מוקרן הסרט "שדרות סאנסט", הנפלא של בילי ווילדר, הכרזה צינית על היחסים בין כוכבת עבר גדולה מהחיים, גלוריה סוואנסון ותסריטאי צעיר ושאפתני, וויליאם הולדן שמוכן למכור את נשמתו לקריירה, והופך לפילגשה בדרך אל האבדון. זוהי קומדיה שחורה, סרט אפל אמיתי והבחירה של היינס להעמיד אותו אל מול הסיפור שלו יכול להציע פרוש נוסף, אינדיוידואלי לכל צופה צופה לפיענוח הסרט. מלבד כמובן לכבוד הנרכש כאן להוליווד הקלאסית, לקולנוע מימיו הראשונים.
"קרול" – 9 בסולם אורשר