מוזרה היא דרכו של גורל, או החלטת מפיצים – מה שבא קודם, אבל בחודש האחרון זומנו אל המסך שלנו בזה אחר זה ומוצגים עכשיו במקביל שני סרטים שמנסים לשרטט סיפורים אנושיים מתוך החברה היהודית החרדית שמעבר לים. נכון ששני הסרטים שונים בכוונתם, בשפה ובמבטא שלהם ובאיכותם, אבל התחרות הזאת עם כמה מהאסים המנצחים של הקולנוע הישראלי שעסקו באותה סביבה רוחנית-גשמית מוסיפה נקודות במאבק הקיום דווקא לתוצרת המקומית. ללא כל ספק "האושפיזין", "למלא את החלל" ו"לעבור את הקיר" ועל כולם "חופשת קיץ" הם סרטים טובים, נכונים, מדויקים ואמינים הרבה יותר משתי הדוגמאות דוברות האנגלית והיידיש שלפנינו, כל אחת ומגבלותיה.
בשני המקרים, של "מנשה" הברוקלינאי ושל "שאהבה נפשי" הצפון לונדוני מתעמתים הגיבורים עם המערכת הנוקשה של הדת והמסורת ועם הרבי המשמר את החובות והנוהגים החברתיים ומקפיד על קיומם, קלה כחמורה. באחד זה אלמן לא צעיר המטופל בילד צעיר ובשני שתי נשים צעירות והגבר בניהן. אך בעוד ש"מנשה" מתרכז בסיפור אנושי קטנטן על אהבת אב לבנו והרצון לקחת עליו אחריות, סרט הקשור בטבורו בעולם שבו הוא מתרחש, "שאהבה נפשי" פורס כנפיים גבוה מידי ונשרף אל מעשיה מלודרמטית עם נסיון לאמירה כללית על ייסורי הבחירה, על אהבה נכזבת המתנפצת אל סלעי ציוויי והטאבוז של חברה. סיפור שיכול היה להתרחש בכל סביבה תרבותית וגאוגרפית שהיא ונכשל בתיאור הרקע המסורתי בו וממנו הוא צומח.
אל "מנשה" אנחנו נופלים באמצע הסיפור, מצטרפים לחייו הצנועים של גבר צעיר, אלמן המטופל בילד לפני בר המצווה שלו, המנסה להתקיים כלכלית ולקיים את שאריות התא המשפחתי ההרוס שלו. אשתו לאה נפטרה ועל פי חוקי ההלכה המכתיבים את החיים ויישומם מטעם הרב המקומי, הוא אינו יכול לגדל את ילדו בעצמו. הילד זקוק למסגרת שיש בה שני הורים ואת השידוך למציאת בת זוג חליפית מנסה מנשה לדחות שוב ושוב. על חינוך הילד, לכן, מופקד הדוד שאמור לאמץ, אחי האשה שאינו מעריך את מנשה, מתעלל בו לא מעט וכופה על הילד עולם חמור של מצוות. מנשה שעיניו כלות מנסה לדבר על ליבו של הרב וזה מתיר לו בילוי של שבוע ביחד עם הילד. אנחנו עוקבים מקרוב מאוד אחרי השבוע הזה בחנות המכולת בה עובד מנשה, בנסיונות שלו לשכנע את הרב, ברגעי האושר המעטים עם הילד ומאמציו לארגן בעצמו את יום השנה למותה של אשתו. אחת הסצנות החביבות ביותר היא נסיונות הכנת ה"קיגל" של מנשה עם בנו, נסיון שכמובן לא עולה יפה…
החן של הסרט נובע בעיקר מצניעותו, ישירותו, כנותו וחוסר היומרה שלו, לצד המעשה הנועז כשלעצמו להפיק את הסרט, רובו ככולו ביידיש. זהו אחד הסרטים הראשונים שנעשו ביידיש, בוודאי בארה"ב מאז שנות הארבעים וגיבורו מנשה מגולם ברגישות ובמעורבות רבה ע"י מנשה לוסטיג, שחקן לכל עת, עוף די מוזר בקהילה החרדית של ברוקלין. לוסטיג מגלם בסרט למעשה את עצמו. גם הוא איבד את אשתו וגם ממנו ניסו להרחיק את הבן, גם הוא ניסה להתנפץ מול המסורת וגם הוא סבל מרודנותו של קרוב המשפחה האורתודוקסית שדרש אפוטרופסות וקיום מצוות. לוסטיג מוכר בקרב הקהילה כחריג חביב, גם בגלל שורה של סרטונים שהפיק על חייו בקהילה. מעשה בהחלט לא שיגרתי בסביבה שמרנית שלא מכירה ולא יודעת קולנוע מהו.
את הסרט מביים באיפוק רב ג'ושוע ווינסטין, צעיר שמאחוריו נסיון לא ארוך בסרטי תעודה שעוקב אחרי הדמות הלא יוצלחית הזאת ומצליח לשוות לה ארומה של הומור יהודי בלתי מזיק ולא מתנשא. האמינות של הסיפור נובעת מהעובדה שהסרט צולם, עם כל הבעיות שזה עורר, בשכונה החרדית עם סטטיסטים שהם השכנים עצמם ומהבחירה הנכונה של ווינסטין-לוסטיג לחשוף את הרגעים הקטנים והקסומים הבונים מציאות שלמה שאנו מאמינים לקיומה.
מנגד "שאהבה נפשי" היומרני נכשל בדיוק בנקודות הללו. רייצ'ל וויז היא אמנם יהודיה, בת לאם ואב יהודיים ועל פי סיפורי קידום המכירות גדלה בשכונה הגובלת לשכונה חרדית בצפון לונדון, אבל היא מגיעה לפרוייקט שיזמה, הפיקה והיא מככבת בו מכיוון אחר. ההצצה מעבר לגדר לא תרמה לסרט דבר ושתי שחקניות מוכרות ומוערכות ובמאי שהפך לאחרונה לכוכב עולה בקולנוע העולמי רק מדגישים את אכזבת ההתרסקות. הסרט המתרחש אף הוא בליבה של החברה האורתודוקסית, הפעם בלונדון ודווקא משם מנסים וויז והבמאי שבחרה, הצ'יליאני סבסטיאן לליו לספר בכאבי הבחירה ובוויתורים שהיא מעמידה אל מול הגיבורים.
המלודרמה שנפרשת כאן לפנינו, סיפור הצורך לבחור או לוותר על האהבה אל מול החובה החברתית והמסורת הדתית הוא למעשה סיפור אוניברסאלי מכונן, ארכיטיפי כמעט וההחלטה של המעורבים להנביט אותו דווקא על המצע היהודי-חרדי מחייב התיצבות ייצוגית של נוהגים ומראות גם בסיפור ובהלכות גיבוריו. לליו המתמחה כבר בכמה מסרטיו בעינייני נשים חריגות המשסות עצמן אל הליבידו שלהן (ראו את "גלוריה" על אשה על סף גיל השישים שעדיין מחפשת אהבה לאטינית לוהטת ואת "אשה פנטסטית" בסיפור אהבתה של זמרת בארים טראנסג'נדרית וגבר מזדקן) סרטים שהביאו לו תהילת עולם ולגיבורותיו לא מעט פרסים בפסטיבלים המכובדים ביותר, אינו יהודי. לכן הוא מסיט את מרכז הכובד של הסיפור אל הערבות המוכרות לו מעמקי הנפש הנקבית. ושוב, נסיון, הפעם רווי רגעי בהייה "אמנותית" להציע מערכת טבולה באהבה-תאווה של אשה לרעותה עם הגבר כמעכב שמחה.
רונית, בתו של הרב קרושקה גורשה מהבית אחרי שאבא תפס אותה ברגעים אינטימיים מאוד עם אסתי, חברתה הקרובה. מה שנראה מבחוץ כידידות משולשת, היא-היא-והבחור דויד התפתח ליחסים אסורים מאוד. רונית נסעה רחוק רחוק, עד לניו יורק, וחזרה בשאלה, הפכה לצלמת אופנה בוהמינית וניתקה קשר. מותו הפתאומי של אביה מחזיר אותה לכור מחצבתה והקור הלונדוני לא מעכב את היצרים המתלהטים מחדש. אבל פרובלמה – מאז פרישתה מאונס של רונית, החיים בבירה האנגלית זרמו הלאה, אסתי הפכה לאשתו של דויד וזה, ליורשו של הרב המת. המשולש הנ"ל מתחיל להסתובב במהירות החשק כשבקודקודיו תקועים שרונית היא הבלתי תלויה, דויד הוא המפסיד העיקרי ואסתי צריכה לבחור בין שתי הנקודות בחייה כיצד ללכת על הקו הישר בלי למעוד.
לליו, אולי בגלל בורותו הקיומית בעיניני יהדות חרדית לא יודע למצוא ולהציג את אותם רגעים קטנים ואינטימיים המחברים את הסיפור לאמינות שלו מה שעשה את שני סרטיו הקודמים למרגשים כל כך. הוא נשאר לא מפוקס באשר לאפיון הפרטים האותנטיים שבונים את הקשר לצופה, מציע בעיקר סימני קריאה ומזניח את סימני השאלה, את הפסיקים, הסוגריים והנקודות של התחביר הקולנועי הרצוי. הוא מתרכז בהרבה רגעים מתים של קלוז אפים מהורהרים ודמומים שמוכיחים בעיקר על חולשה בכתיבת טקסטים או רפיון המחשבה היצירתית למעמדים מייצגים. רייצ'ל וויז ורייצ'ל מקאדמס בתפקידים הראשיים דלות הבעה ומציגות יכולת עלובה וסכמטית בנסיונות למלא את דמויותיהן בתוכן ואמינות. היחיד ששומר כאן על כבוד מקצועי שהוא הוא אלסנדרו ניבולה שדוקא הוא תפס נכון את הניואנסים הכרוכים בתפקיד.
הוסיפו לזה עריכה כבדה וצפויה, צילום חסר מעוף, כהה ברובו ומוסיקה מעצבנת והרי לכם הצעה מפוקפקת לבילוי.
"מנשה" – 8 בסולם אורשר
Menashe
"שאהבה נפשי" – 6 בסולם אורשר
Disobedience