תראו איזה צעד גדול, אולי אפילו נועז במונחים של התפיסה החברתית המטפחת את היצירתיות הקולנועית שלו עושה ספייק לי בסרטו החדש. עד כאן, ברוב הסיפורים ששם על המסך העמיד את השחור מול הלבן, החום, הצהוב לעיתים עד למלחמת עולם וכאן הוא מדלג אל ההתפייסות (אולי) כשהוא מתיך את שתי הדמויות העיקריות בסרט – שוטר שחור-שוטר לבן לאחת. האחד הוא רון סטולוורת' השחור והשני הוא פליפ צימרמן הלבן (ועוד יהודי, ירחם השם) ושניהם הם בעצם אותו אדם. שחור באודיו ולבן בוידאו. אבל לא לטעות – אלה תכסיסים טקטיים באסטרטגיה רבת השנים שלו, את זאת הוא לא זנח.
שלא ניטעה. זהו פנפלט דידקטי, אנטי קו-קלוקס-קלאני שלו, אנטי טראמפי שבו ממשיך לי ביתר שאת ובלי כפפות של תקינות פוליטית שהשליך מזמן לצד הדרך את המאבק שלו נגד הדיכוי הלבן. ודיכוי זה הוא בשבילו בעיקר הפרוטסטנטי הוואספי הממלא את השורות של הגזענות באמריקה שהרימה שוב ראש בשנים האחרונות כשליוותה את מסע הבחירות וימי נשיאותו של הנשיא האמריקאי הנוכחי. הקלאן עבורו אינו רק אורגן שניצניו במלחמת האזרחים ותפח בשנות ה 30 -60 בעיקר בדרום העמוק המנוון של ארה"ב. הקלאן, אומר לנו לי, מבעבע באמריקה כל הזמן ועכשיו מתחיל לגלוש שוב על גדותיה של החברה ולא רק בדרום.
הסרט שבנוי כסיפור מתח משעשע לא עוצר בבדיחות המפוזרות לאורכו ולרוחבו עם התבטאויותיו המוכרות והשנויות במחלוקת של הנשיא ("נשים את אמריקה ראשונה") שנשתלות בפיהם של חברי קבוצת קלאן בקולורדו. או עם שרטוט של חלק מהדמויות באופן נלעג והזוי ועם כמה מהרגעים שהם ממתקים המספקים טעימות קטנות, טאפאס של קטרזיס לצופים. גם הוא מציע לנו את הסוכריה המתעתעת שקליפתה צחוקים, ואקשן והנאה ובעיקר מקצועיות ויכולת סינמטית מצוחצחת, אך תוכה מר מלענה ונושא את המסר הלוחמתי של הבמאי.
הסרט, המבוסס על מקרה אמיתי מחזיר אותנו לקולורדו של שנות ה-70 של המאה הקודמת (כל כך קשה לי להתרגל לקרא למאה ה-20 "המאה הקודמת"…) בסיפורו של סטולוורת' שהיה השוטר השחור הראשון שפעל במסגרת הלבנה, צחורה של משטרת קולורדו. סטולוורת' רצה להיות איש חוק, אחרי שורה של בחינות וראיונות התירו לו לשהות במתקן משטרתי, אבל באפסנאות. הוא, כמובן רצה יותר ולכן ניסה ליצור קשר טלפוני עם מנהיג הקלאן המקומי ובינגו – זה הצליח. הבעיה התחילה אחרי שראש קבוצת הקלאן ביקש להפגש פנים אל פנים – מה שהיה בלתי אפשרי בשל הנסיבות. צריך היה להמציא בן דמות לבנה לקיום המפגש ולדגל נקרא פליפ צימרמן הלבן, לא עלינו גם יהודי שהחל ללמוד את המבטא, הנוהגים ואורח המחשבה של סטולוורת' השחור. השניים, לא בלי התנגדות אינסטינקטיבית של המפקדים יצאו לחקור את פעילות הקלאן המקומי ואף הרחיבו את גבולות חקירתם.
לצד המסר הפוליטי העולה מהסיפור והסרט, הקולנוע מנגן כאן גם הוא כלי מרכזי בכמה התייחסויות של לי לכמה אבני דרך במהלכו. הסרט נפתח בקטע מרשים ומוכר מאוד מתוך "חלף עם הרוח", אחד מסרטי הענקים שהגדירו והמחישו בקולנוע את מלחמת האזרחים למיליוני צופים באמריקה, כשהיה במשך שנים דוגמה לסאגה המלודרמתית האולטימטיבית (אולי ה"אקסודוס" של הדרום האמריקאי) הענקית והמנוגנת ביותר, בוודאי מהיקרות בהפקה. במהלכו משולבים קטעים מ"הולדת אומה" של דייויד גריפית, סרט מכונן בתולדות הקולנוע מ 1915 שתאר את מלחמת האזרחים מנקודת המבט של תושבי הדרום וחולל מהומות בבתי הקולנוע בערים בהן הוקרן. הקטע שבו משתמש לי מתאר את בואה של פלוגת הקלאן הלבושים ברדסים לבנים ודוהרים על סוסים כדי להציל את הנשים הכלואות של הדרום מאונס החיילים השחורים של הצפון. הקטע מוקרן מוקף בטונות של נוסטליה בכנס של הקלאן הטעון באדי שינאה לזרים באמריקה.
שתי דמויות קולנועיות נוספות זוכות כאן לתזכורת וזמן מסך. האחת היא של ריצ'ארד ראונטרי, מי שהיה אחד הבלשים הראשונים של הקולנוע השחור – "שאפט" שלו הפך לאייקון בתרבות השחורה. השניה היא הארי בלפונטה, אולי ה-איש שפתח את הדלת לכוכבים שחורים על המסך ההוליוודי, זמר ושחקן המגלם כאן ניצול מלינץ' שהוא זוכר באופן אישי ואת מהלכו הוא מספר לקהל שומעיו השחור, אבל בעצם לקהל השבוי באולם.
דוקא את המסגרת הז'אנריסטית של בלש שחר-בלש לבן משנה כאן לי ובאופן מעניין וחדשני. מאז ירד סידני פואטייה למיסיסיפי הגזענית ב"כחום הלילה" של נורמן ג'ואיסון, כבלש מפילדלפיה שנקלע למעשה רצח שבו, כמובן הפך להיות החשוד המידי של מפקד המשטרה המקומית רק בגלל שהוא שחור, היחסים של הקיום ההדדי השחור-לבן לבשו צורה של זוגיות אמיצה של הפכים. שם, אמנם זה התחיל כאשר פואטייה עונה להתרסתו המזלזלת של השריף רוד סטייגר "איך הם קוראים לך שם, בפילדלפיה ווירג'יל ?" בתשובה מעוררת הכבוד והדמעות "הם קוראים לי מר טיבס !" , אבל זה נמשך בשורה של סרטים שהביאו את הזוגיות הזאת אל הקומדיה הבלשית רווית האקשן. ודי אם נזכור את אדי מרפי וניק נולטי ב"48 שעות" או את מל גיבסון ודני גלובר ב"נשק קטלני" על המשכיו. אבל לי מקיים מציאות נראטיבית שונה. הוא מאחד את שתי הדמויות לאחת ולאחריות משותפת, אבל הן פועלות, כל אחת לבדה, כל אחת והרגעים שלה בדרך לפתרון החידה הבלשית כמו מסכה דו פרצופית שפניה מכוונות האחד לצד הלבן והשניה לשחור.
וכאילו ההקשר הקולנועי-חברתי לא מסתיים עד שהסרט מסתיים, לי מקשר את אירועי הימים ההם למה שקורה עכשיו באמריקה. בסופו של הסרט הוא תולה על המסך מובאות מההפגנות האחרונות וההתפרצויות האלימות של שני הצדדים ברחובות הערים, התפרצויות שהביאו גם למעשי רצח. בסרט יוצר סטאלוורת' קשר בטלפון עם קבוצת קלאן – הם קוראים לעצמם עכשיו "האירגון" וצימרמן מגיע בגופו לפגישות, ואפילו כמעט הופך לנשיא הארגון המקומי בעידוד הנשיא הגדול של לבני הגלימה שחושב ופועל פוליטיקה. האנשים הללו הם אלה שהקיפו את טראמפ בקמפיין שלו וחלקם עדיין מרחפים בזמזום משפיע בסביבתו גם היום.
הסרט קולח, ציני, מותח, אפילו משעשע ומאוד ברור וחד צדדי במסר אותו הוא מביא, באפיון הדמויות ובדרך שבו מתנהלת העלילה, מה שהופך אותו לכמעט בלדה לבלש האמיץ, בעצם לשני בלשים אמיצים. בתפקידים הראשיים בסרט נמצא את ג'ון דייויד וושינגטון ותספורת האפרו המרשימה שלו, דייויד הוא הבן של דנזל מי שעשה דרך לא קצרה ומשמעותית עם לי במפגשים דוגמטיים-דרמטיים קודמים. את אדם דרייבר שמרחיב את מערכת הדמויות שהוא מציג בקולנוע ומוכיח את רב גווניותו ואת החוכמה שבה הוא בוצע את דרכו בקולנוע, את טופר גרייס החיוור בתפקיד המתאים לו ככפפה ליד עדינה כנשיא ה"ארגון" הנפוח ואת לאורה הארייר כאקטיביסטית השחורה בסגנון אנג'לה דייויס והכוח השחור.
אם הכוונה של לי היתה כאן להגיע באמת לשכבות רחבות יותר של הציבוריות האמריקאית, אולי המערבית בכלל, נדמה לי שבמקרה הזה ועם מנות בתערובות מזון היברידיות נוחות יותר לעיכול "הוא עושה את הדבר הנכון".
"שחור על לבן" – 9 בסולם אורשר
BlacKkKlansman