"שליחות קטלנית: גורל אפל" – אותה הגברת, 7 פלוס בסולם אורשר . גידי אורשר

איזה מזל שסקורסזה, קופולה ולואץ' היו לפני כשפרסמו, כל אחד לחוד את דעתם על סרטי מארוול. כך ניתן להיאחז בקצה דש בגדיהם של שלושה מגדולי הבמאים של הקולנוע שאני אוהב באמת כדי להצדיק שוב, לפחות לעצמי את העובדה שאני נמנע מלהקדיש זמן לסרטים הללו המטלטלים ושוחקים מידי את חוש השמיעה והראיה המתבלה שלי ולא תורמים דבר לאיזו שהיא תובנה מעניינת בתמורה. פילוסופית, חברתית, פוליטית, גסטרונומית לפחות, כאמור בשבילי.

לא אכנס עכשיו לויכוח האם סרטי מארוול הם קולנוע או לא, אך בוודאי שהם פארקים של שעשועים כפי שהגדירם סקורסזה והוא יודע מה הוא אומר. לא רק בשל שורה של סרטים מכוננים שהולכים אחריו להאדיר את שמו, אלה גם בשל הידיעה וההערכה המעמיקה שלו בתולדות הקולנוע בכלל והקולנוע האמריקאי בפרט, בפרקטיקה ובתאוריה. פארקים של שעשועים גם בכוונה הברורה שאינה נסתרת של מפיקי הסרטים הללו לשלוח אותם לעולם צרכני לא מתוחכם במיוחד, למתקני הקרנות רוויי חוויות פיסיות בעיקר הכוללים מרבצי האכלה, אזורי ג'ימבורי ומשחקי מכונות והכל אך ורק כדי להעצים רווחים. איש לא יאשים את קווין פייגי, נשיא החברה או את בוב אייגר המנכ"ל והנשיא של דיסני הבעלים הנוכחיים של מארוול בניסיון להגדה אמנותית במוצרים שלהם. הם משקיעים יותר מידי מאות מיליונים בכל פרויקט ממוחשב כזה ולכן כל אחד מהם חייב להיות המרשים ביותר, הקולני ביותר, הויזואלי ביותר והמדובר ביותר. וברעמים כאלה איך אפשר לשמוע פכפוך של דרמה, רחש של דמויות מורכבות, של מחשבה מרעננת. של מחשבה כל שהיא. כאן חרדתה המסורתית של הוליווד היא המלכה וכולם עובדים על פי הנוסחה האולפנית הזאת שהמוטו שלה – אם תשקיע יותר תרוויח יותר. כמה וכמה אולפנים כבר שילמו וביוקר את מחיר הדוגמה המסוכנת הזאת.

זה כמובן לא פוסל את הז'אנר המרתק של סרטי מדע בדיוני, ז'אנר חי ובועט עדיין למרות השתלטות המפלצים המכאניים עליו בכוונות של כליה ובאמצעות סיפורי הרפתקאות אפוקליפטיים צרי יריעה הדומים כתאומים סיאמים זה לזה. לא כולם כאן אמנם, מנצנצים בטור של המצוינים כמו "סולאריס" (המקורי של טארקובסקי), "אודיסאה בחלל" ו"בלייד ראנר" (מהדורה ראשונה) וגם "אווטאר", אבל נוכל למצוא בשדה המעניין והמאתגר הזה כמה וכמה סרטים שבהחלט עושים שימוש מעניין באפשרויות הטכניות ומאתגרים בעת ובעונה אחת גם את התאים האפורים. נציין רק לאחרונה שתי סדרות בטלוויזיה "מראה שחורה" רבת הפנים ו"השנים" המעניקות כיף צרוף של רעננות יצירה והנאת צפיה.

כנראה שג'ימס קאמרון לקח גם את זה בחשבון כשהחליט להתעלם מכמה מהניסיונות לשבט את הסרט המקורי שלו "שליחות קטלנית" ואולי גם את ההמשך הראשון שלו וכאן ב"גורל אפל" הוא חוזר אחור אל החומרים שהביא מהבית. קאמרון הוא יוצר אמיתי שיודע איך לשלב את הצרכים הפיננסיים של אלי ההון שנותנים לו עבודה עם הצעות לאתגור מחשבתי של צופים שדורשים קצת יותר מתצוגת קרבות של רובוטים טיטאניים שגיבי כוח המתנגשים זה בזה למוות בקרביו של ה CGI.

"גורל אפל" מתכתב הרבה יותר עם "שליחות קטלנית" מספר אחת ושתיים, אבל גם בו, אולי בשל השנים שחלפו ניכרים סימנים של עייפות החומר. קמרון הבין, אז ב 1984 שרק אקשן לא יספיק כדי לקבע את הפרויקט שלו בכותל המזרח של הבלוק באסטרים העתידניים תוצרת הוליווד והוא הוסיף יותר מקורת של אתגרים פילוסופיים שדנו בקשרים אפשריים שבין עבר-הווה-עתיד כדי לעבות את הסיפור שלו. אם נזכור, שם הופיעו מהעתיד מחסל-רובוט וחייל אנושי כדי לנסות לשנות את ההווה, להרוג צעירה וכך למנוע ממנה ללדת את בנה שעתיד להיות מנהיג המורדים האנושיים במלחמה הצפויה בין בני האדם לבין הרובוטים בעלי הזהות והחשיבה העצמאיים שניסו להשתלט על העולם.

הסרט ההוא היה קריאת כיוון לאחד, ארנולד שוורצנגר שהפך לכוכב על והיה גם אופציה לקידום הקריירה של לינדה המילטון. במקרה שלו זה עבד (גם בזכות כמה הצלחות כלכליות אחרות) ובמקרה שלה זה היה מרשים פחות. עכשיו, כשקמרון חוזר הביתה, הפעם בתפקיד מפיק מעורב עד דם כדבריו בוויכוחים עם הבמאי שלו להפעם טים מילר הוא לוקח איתו את שני הוותיקים מפעם ובעצם מציע סרט שהוא סוג של רפליקה על הסרט המקורי בשינוי בולט אחד. הכוח הנשי מחליף כאן את הפנורמה הגברית ובראש הצוות הנלחם ביכולות על אנושיות על חייו ועתיד האנושות עומדות הפעם שלוש גרציות שגיבות יכולת. שוורצנגר מופיע ככוח עזר, באמת לא משמעותי כל כך.

הגרסה של 2019 תלויה בשתי סצנות פעולה ארוכות ארוכות ובהחלט מושקעות, האחת ממש בפתיחה של הסרט והשניה לקראת סופו, אבל כל מה שקורה בין לבין הוא בהחלט סיפור הגירסה של  1984 בעדשה מגדרית אחרת. נוספו אמנם גם כמה תזכורות מודרניות, אולי כדי רמיזות פוליטיות (הסרט מתרחש בין שני צידיו של הגבול מקסיקו-ארה"ב) הלוח התקדם ב 20-30 שנים, אבל עדיין את שרה אוקונור (המילטון) של אז מחליפה דני ראמוס (נטליה רייס) ואת הטרמינטור שהיה אז מסוג 800-T (שוורצנגר) מחליף טרמינטור מדגם חדש יותר 9-REV (גבריאל לונה), את קייל ריס (מייקל ביהן)  החייל שבא לעזור מחליפה כאן גרייס (מקנזי דייויס), חיילת אנושית מתוגברת באמצעים ביונים שמעניקים לה כוחות על. לעזרתם מגיעים גם הטרמינטור הוותיק שאימץ פרספקטיבה ואידאולוגיה אנושית ולינדה המילטון ששמחה תמיד לחלק את נסיונה ויכולותיה הפיסיים עם אחיות לצרה. הפעם את המשפט האלמותי   I'll Be Back  היא נוטלת מפיו של שוורצנגר ומפטירה אותו בעצמה.

אולי כבר התרגלנו, אולי זה בשל עייפות החומר, אבל "גורל אפל" הוא סרט חסר השראה, למרות שהוא טוב מהרבה סרטי ז'אנר כאלה גם בזכות הגולש הכרונולוגי שיכול לשעשע מחשבתית ואולי בזכות כמה רגעים של הומור, או בכלל בשל הנוסטלגיה. לא רק בדמיון העלילתי, גם במהלכים המבוצעים כאן בלאות מסוימת שאין בהם מידה של מקוריות. תחשבו מיוסיקל'ס בברודווי שרצים עשרות שנים – "פנטום האופרה", "מלך האריות", "שיקאגו" ואפילו "האמילטון" הצעיר יחסית. כמה קאסטים הוחלפו במהלך השנים שמקפצים ושרים באותה הצגה. נראה שכך זה גם כאן – הסיפור שונה מעט, הקאסט הוחלף ועושים כבוד גם לזקנים. השיירה עוברת כי הצופים הצעירים לא נעלמים, הם רק מתחלפים.

"שליחות קטלנית: גורל אפל" – 7 פלוס בסולם אורשר
Terminator: Dark Fate

 

רוצה לשתף ?