הבמאי אבי נשר החליט שלא להעמיד את סרטו "סיפור אחר" למבחן פרסי האקדמיה הישראלית לקולנוע, וזה כמעט בסדר גמור. הטענות שלו שמעמידות אותו כפיגורה מקופחת בקולנוע הישראלי מעוררות תמיהה וקפיצת הראש המגעגעת של שרת התרבות לבריכה הרדודה תהיה כדרכה, שוב שפריץ של הבלים שלא יוליד דבר .
(אבי נשר על הסט של "זעם ותהילה", צילום: נח שחר)
לאבי נשר, אחד מבכירי ובודאי הריווחי שבבמאינו בשנים האחרונות נמאס מהיחס לו הוא זוכה מהאקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה. כאשר יש כסף רוצים גם כבוד והסרטים של נשר מאז שחזר מאמריקה לעבוד בארץ עושים חייל בקופות. נכון, הרווחים הולכים אולי למפיקים ופחות לנשר, אבל הבחור בודאי לא צריך להתדפק על דלתות בדרך מפרוייקט מתוקשר אחד למשניהו. "סוף העולם שמאלה" שהיה להיט ענק, "פעם הייתי", ו"החטאים" כשלוש הצלחות בחריש עמוק ביסודות החברה הישראלית בקריירה מחודשת בת 12 שנים ובקצב ממוצע של סרט – יקר ומושקע ומרופד באפשרויות כל שנתיים קיבעו אותו גבוה בשמי התעשיה המקומית. אבל הוא רוצה גם הכרה ועד שזה יקרה, הוא החליט פוס, שוברים את הכלים ולא משחקים.
נשר הוא אחד הבמאים המיומנים בסביבה שלנו. הוא מודע לקולנוע, מכיר את המדיום לפני ולפנים, שוחה חתירה בזרם התודעה הקולנועי ובקיא בהסטוריה, בפילוסופיה, בתאוריות ובפרקטיקות של האמנות השביעית. ככזה הוא נכנס לעולם העשיה, מהתווך התאורטי. באופן אישי אני לא אשכח לו גם את האומץ האישי, האמנותי והציבורי של "הלהקה", ההכרזה הראשונה שלו בתחום העשיה הקולנועית, סרט שניפץ באגרוף את הקונצנזוס הלאומי שלנו בישראל המונוליטית של 1978.
"הלהקה", החוגג עכשיו 40 שנה להווסדו היה סרט אנטי ממסדי שהציע סוכריה מתוקה שליבה מר מלענה. כל המי ומי בנבחרת הסלבריטאים הישראלית של אותם שנים היו שם כדי לבדר, להצחיק, לספר בשעשועי קרבות החול הבין דוריים בלהקה הצבאית הנחשקת מכל, והקהל התגלגל מצחוק אז ומאז בכל יום עצמאות. הסרט הפך לאבן דרך על התרבות שלנו בלי שמי מהקומיסארים יבין שבעצם מדובר כאן בשיקוף של מרד בצבא. בביקורת נוראה על התנהלות של מפקדים בפיקודיהם, של סירוב פקודה, של נטישת עמדה בעת קרב. בעיקרון לא היה הבדל בין התפרקותה של הלהקה, יחידה צבאית לכל דבר, לבין מרידות מתוקשרות אחרת לגמרה של יחידות צבאיות אחרות בגולני, בגבעתי ובצנחנים שזעזעו את הציבוריות המקובעת שלנו.
סרט כזה לא היה עובר בשקט היום, ימי שפוט הקומיסארית לתרבות ותארו לעצמכם מה היה גורלו אם היה נולד 40 שנה אח"כ ?
נשר הוא גם ידיד, אחד מהבודדים איתם ניתן לנהל שיחה מענינת על קולנוע, על אמנות בכלל עם מובאות, ציטוטים, עם דוגמאות ועל במאים מועדפים שבדרך כלל הם אותם במאים. שנינו גדלנו, על הגל החדש הצרפתי, על ניאוריאליזם איטלקי, על הקולנוע הגרמני החדש וכמובן על הארסנל המרתק והמגוון של הקולנוע ההוליוודי.
אבל למרות ההצלחות הקופתיות, למרות מעמדו הבכיר בקולנוע שלנו כבמאי וכמנטור, למרות החיבור הטבורי שלו עם הממסד הקולנועי – והאחים אדרי שהפיקו את רוב אם לא כל סרטיו הם הממסד הקולנועי בפועל, הסרטים והוא הבמאי שלהם לא מעוטרים בפרסים המקווים בתחרויות ה"אופיר" של האקדמיה. וזה מרתיח אותו. כל כך מרתיח שהוא החליט השנה שלא להעמיד את הסרט שלו כמתחרה על הפרס.
בעיקרון, זאת זכותו. הוא הבמאי, הוא בעל הסרט ואם הוא לא רוצה לשחק, הוא יכול לא לרדת לחצר. גם וודי אלן, למשל כשיש לו סרטים חדשים והוא יודע שיש לו גם בעיה עם צוותי השיפוט של פסטיבל קאן, למשל, מחליט לא להשתתף בתחרות. הסרטים שלו אמנם מוקרנים, אבל מחוץ לתחרות. ככה אלן וככה עוד כמה במאים בעלי שם.
הבעיה היא שכשנשר מחליט שסרטו לא ישתתף בתחרות ה"אופיר" הוא מחליט לא רק על עצמו, אלא גם על הצוות הגדול של אנשי מקצוע שעשו איתו את הסרט. על הצלם, העורך, המאפרת, המקליט, המלהקת וכמובן על השחקנים. לא חבל ? לא בעייתי ? קולגיאלי ?
אבי נשר כועס, וזה בהחלט מובן, אבל הכעס לא עושה טוב לטיעונים שלו לעונש. "זה גוף עם אג'נדה מאוד ספציפית. בניגוד לאמריקה, חברי האקדמיה הם מאוד הומוגניים. זה אנשים שיושבים באותם בתי קפה, הולכים לאותן חתונות ובר מצוות, זה כמו לעשות בחירות בקיבוץ עם אלף אנשים. הם אנשים דומים" הוא אומר ל"וואלה". הוא משווה את האקדמיה לאותו מועדון גולף אנטישמי שלא רצה לקבל יהודים, אפילו רמתם המקצועית היתה הגבוהה ביותר. אם תשאלו אותי, שני צעדים אם לא יותר רחוק מידי. אנטישמיות… הגזמנו, אבל בעידן שרת התרבות שלנו הכל אפשרי. נשר, אגב מגלגל עיניים למשרדה, לא רחוק ממשרדם של האחים אדרי ומייחל להתערבות ממשלתית שתפתור לו את המצוקה האישית.
תאמין לי, אבי, זה לא מה שאתה רוצה !!!!
ושוב יש צורך להסביר שהאקדמיה, שלא כמו שהגברת מפרשת חגיגות ה – 70 ומפרשת ה"אופיר" ומפרשת "פוקסטרוט" ומפרשת "קפוצי תחת" ומפרשת השמלה והביתן בקאן ומפרשית טראנטינו (רגע רגע רגע רגע רגע רגע) וזאת רק רשימה חלקית, היא גוף המונה למעלה מאלף חברים שהם הם תעשית הקולנוע הישראלית. יש שם מפיקים, במאים, תסריטאים, צלמים, עורכים, שחקנים, טכנאים, מלהקות, מאפרות, עיתונאים, מורים לקולנוע, מנהלי מוסדות תרבות, עם גדול ורב שמספר חבריו התעצם מאוד בשנים האחרונות. זה לא גוף אליטיסטי, זה לא גוף מתנשא, זה אפילו לא גוף הומוגני. יש בו, כמו בסרטים הישראלים בשנים האחרונות הרבה טעמים, מסורות, רקעים חברתיים ותרבותיים, השקפות פוליטיות והוא שיקוף אמין של החברה הישראלית. מה שמשתף את כולם זאת האהבה והמחוייבות לקולנוע הישראלי על הפלורליזם שבו ועל הדמוקרטיה שעדיין מנשבת אי שם בין הגחלים הלוחשות של ההוויה הקיומית שלנו. וכמובן, גם הפרנסה.
אבי – זה מה שיש ואין שום קונספירציה. אין שום אג'נדה כי לכל אחד מהאלף פלוס הללו יש דעה משלו ואין, בסופו של דבר טוב יותר מחוכמת ההמונים, למרות שלעיתים היא לא נראית לנו כבחירה הנכונה ביותר.
אתה רוצה התערבות מלמעלה ? הכתבה ממשלתית ? אבי ? אתה רוצה רוסיה, אתה רוצה אירן ? תורכיה ? אתה רוצה שמשרד התרבות/משרד התעמולה יחליט מה יופק כאן ומה לא ? אתה רוצה שפקיד שהקשר היחיד שלו עם קולנוע זה הקשר המשפחתי עם מי מלשכת השר שמינה אותו יחתום על הצ'קים ? בעולם כזה אתה רוצה לחיות ?
וכרגיל, אם יש קטטה בסביבה הגברת כבר שם, וככה גם הפעם. עדיין עמוק בברוך הלא פתור של חגיגות העצמאות היא כבר מגעגעת תגובה של בורות וחוסר הכרת החומרים עליהם היא מופקדת. "בתעשיית הקולנוע הישראלי קיים מועדון חברים סגור, ששעריו נעולים בפני ציבורים רחבים… בקרוב אודיע על שורה של צעדים, שיתקנו את העוול ואת הכשלים, שבהם לוקה תעשיית הקולנוע הישראלית. אכן, כפי שאמר אבי נשר, נדרשת התערבות ממשלתית וכזאת תהיה גם תהיה".
טוב, נראה. עד עכשיו היא לא הצליחה להטיל ביצה אחת טובה ותמיד היה מי שהסביר לה בסוף הקרקורים שרעש רקע קולני ככל שיהיה הוא לא תוכנית פעולה סדורה וחוקית. כך, מן הסתם יהיה גם כאן, אבל על נשר והחלטתו חבל. גם בשבילו, גם בשביל השותפים שלו וגם בשביל האקדמיה.