(בתמונה: דה קאפריו ועור הדב)
התגובה הראשונה שלי היתה : ספוטלייט ? דיר באלאק, אתם עושים צחוק ?
השניה היתה רק תוספת של סימני שאלה וסימני קריאה לטקסט הנ"ל פלוס משפט נוסף : לא שאיכפת לי אבל זה יהיה רשום על שמכם לעולם ועד…
האקדמיה האמריקאית אמרה את דברה ויש בדברים אלה טעם של טירוף חושים, או אולי בלבול דעת. לפני שניגע בפרסה של "ספוטלייט" כמה מילים על הסרט שזכה בהכי הרבה אוסקרים השנה "מקס הזועם: כביש הזעם".
אם יש בי יראה, היא מופיעה כאן ועכשיו – שהמוצר הירוד הזה, מכוער בכל קנה מידה יהפוך לחזות הקולנוע של העתיד, למטרה נכספת משני צידיו של הארנק ההוליוודי, צופים ומפיקים. נכון שיש כאן אקשן ודרמה וקונפליקטים וכמה גיבורים מכוערים כאלה ואחרים ובאופן טכני ניתן לכלול את הסרט הזה במסגרת ההגדרות של קולנוע, אבל הוא כל כך נחות, מעוות, נבוב ופלסטי שבא לצעוק. ונכון גם שאיש לא ישמע אותנו ברעש הרקע שמחולל הסרט הזה כדי להבין שאין כאן אפילו בגדי מלך חדשים. ואולי בשל העובדה שהסרט הוא רק צורה נטולת תוכן ולא דורש ולו פיסת מוח כדי לעבד את מרכיביו, מאמץ אותו חלק מהקהל הצעיר אל ליבו.
ועכשיו גם האקדמיה האמריקאית לקולנוע ואמנויות, בהעניקה לו שישה (!) פרסי אוסקר. אז נכון, מדובר בפרסים תעשייתיים, בעיקר בקטגוריות הרעש והאיפור, שני התחומים בהם מצטיין הסרט, עריכת סאונד, מיקס סאונד, עיצוב תלבושות, עיצוב תפאורה, איפור ועיצוב שיער, אבל בהיסח הדעת (ואולי גם, חמור יותר, בהעדרה) חדר הנה גם הפרס על העריכה. באמת – מה, למשל עם "מכונת הכסף" , סרט ולא בית מטבחיים לטעם טוב…
על ליאו והפרס הגדול למשחק אין טעם להרחיב. כולם יודעים שמדובר בפרס ניחומים, פרס על מפעל חיים באמצע החיים ולא בגלל שהגיע לו באמת השנה. הבחור, כבר לא נוסע סמוי מסתובב בהוליווד עם פרצוף חמוץ לא מעט שנים ורואה איך המתחרים שלו, טקס אחרי טקס, חוטפים לו את העוגה, את הקצפת ואת הצימוק. אז הוליווד ניצלה שנה די רדודה כדי לישר שורות וגב ודה קאפריו יכול עכשיו לחלק את עור הדוב אחרי הצייד…
הסקנדל מתחיל באינייריטו. במאי שפתח את ההיכרות שלנו איתו בשורה של סרטים מופלאים וקפץ מהר מאוד מעל הגדר הטראמפית שבין קליפורניה למקסיקו כדי להמשיך בלוס אנג'לס את הקריירה המבטיחה. אבל מתברר שככל שהוא מתבסס בבירת הקולנוע הוא מדלל את היכולת המרתקת שלו להעביר משמעויות ומחזק על החשבון את האופן הפילמאי (היום זה דיגיטאלי בכלל) שלה. עבודותיו נראות יותר ויותר כמו הוקוס פוקוס טכני – עריכה ומשחקי מחשב ב"בירדמן" וצילום ב"האיש שנולד מחדש". ואפילו "בירדמן" לא היה הבחירה הראשונה שלי בשנה שעברה, היא לא בלתי הגיונית. אבל לתת לו שוב, בגלל השוונג, גב לגב את פרס הבימוי גם השנה על סרט הרפתקאות חסר הגיון ומעלה גירה, זה כבר יותר מידי. איזה מזל שלא נתנו לו גם את פרס הסרט הטוב…
אבל הם נתנו את זה ל"ספוטלייט", סרט שאפשר להגיד עליו לכל היותר "בסדר", סרט שהוא הרבה יותר "לייט" מ"ספוט"… באמת, מה עבר להם בראש, לששת אלפי חברי האקדמיה ? היה "חדר" כשלעצמו בוקס בבטן מבחינה רגשית. היה "גשר המרגלים" הספילברגי ככלי רכב אולטימטיבי במצב צבירה פטריוטי, היה "ברוקלין" זעיר המימדים אבל נושא המלודרמה החיובית, היה "האיש שנולד מחדש" עם הבעייתיות שלו, "מקס" עם האפוקליפסה הקיומית, "מארק וואטני" המדע הבדיוני ומאט דיימון והיה "מכונת הכסף", גם יפה וגם אופה, גם קולנוע תוסס וחדשני וגם מילה על המערכת הכספית המסוכנת. מועמד אופטימאלי.
אבל הם נתנו לסרט בינוני שנכון, עוסק בבעיה רגישה ומרגשת, טופח על שכמה המתכווץ של העיתונות החוקרת, אבל איפה הוא ואיפה "כל אנשי הנשיא" למשל…
האוסקר הוא חלון הראווה של בירת הקולנוע. הוליווד לבוחרת כאן לא רק את מי שהיא חושבת שהוא הכי טוב, הכי מקצועי, הכי מרגש, הכי משפיע, אלא גם את הדרך בה היא רוצה לחשוף את עצמה, את כוונותיה, את דרכה וערכיה לעולם. איך היא רוצה לשקף את מקצוענותה, חזותה וחזונה לשנה העתידה לבוא. אם "ספוטלייט" והבחירות הנילוות הן קו הסיום, המטרה המוצהרת – אבוי לנו ממה שיגיע משם בעתיד הקרוב…
אוסקר 2016 – הפרסים
הסרט הטוב ביותר: "ספוטלייט", טום מקארת'י
שחקן ראשי: ליאונרדו דיקפריו, "האיש שנולד מחדש"
שחקנית ראשית: ברי לארסון, "חדר"
שחקן משנה: מארק ריילנס, "גשר המרגלים"
שחקנית משנה: אליסיה ויקנדר, "הנערה הדנית"
במאי: אלחנדרו גונסאלס אינייריטו, "האיש שנולד מחדש"
הסרט הזר: "הבן של שאול", לאסלו נמש (הונגריה)
סרט קצר: "Stutterer", בנג'מין קלארי
סרט אנימציה: "הקול בראש", פיט דוקטר
סרט אנימציה קצר: "Bear Story", גבריאל אוסוריו
סרט דוקומנטרי: "איימי", אסיף קפדיה
סרט דוקומנטרי קצר: "A Girl in the River: The Price of Forgiveness", שרמין עובייד-צ'ינוי
תסריט מקורי: ג'וש סינגר וטום מקארת'י, "ספוטלייט"
תסריט מעובד: צ'ארלס רנדולף ואדם מקיי, "מכונת הכסף"
פסקול: אניו מוריקונה, "שמונת השנואים"
שיר: סם סמית', "Writing's On The Wall" ("ספקטר")
צילום: עמנואל לובצקי, "האיש שנולד מחדש"
עריכה: מרגרט סיקסל, "מקס הזועם: כביש הזעם"
עריכת סאונד: דיוויד ווייט ומארק מנג'יני, "מקס הזועם: כביש הזעם"
מיקס סאונד: כריס ג'נקינס, גרג רודלוף ובן אוסמו, "מקס הזועם: כביש הזעם"
אפקטים ויזואלים: אנדרו ווייטהרסט, פול נוריס, מארק ארדינגטון ושרה בנט, "אקס מכינה"
עיצוב תלבושות: גני ביוואן, "מקס הזועם: כביש הזעם"
עיצוב תפאורה: קולין גיבסון וליסה תומפסון, "מקס הזועם: כביש הזעם"
איפור ועיצוב שיער: לסלי ואנדרוולט, אלקה וורדגה ודמיאן מרטין, "מקס הזועם: כביש הזעם"
כן.. אבל הבסדר הזה יוצא לאקרנים בדיוק כאשר בארץ מתנהל מחול שדים נגד אירגוני השמאל הבוגדניים המנסים לחולל כאן שינוי בהתיחסות לכיבוש. ונכון שיותר קשה לחקור את הכנסיה הקאתולית אבל הסרט ב" בסדר" שלו מגבה חושפי עוולות ולכן חשוב שקיבל את האוסקר גם אם הוא רק בסדר.
כן, אבל מבחינת המסר והחשיבות אני מעדיף את "טרמבו". יותר ישיר, יותר ברור ויותר חד.