לא הרבה פעמים, אם בכלל אני משתף כאן הודעות דובר בנושאים שונים, בוודאי שלא בעינייני קולנוע. אבל הפעם זה תפס אותי ממש בהפתעה, למרות שאני מכיר את הנפשות הפועלות ובכלל, מדובר בעובדות ולא בהשערות או פירושים. להלן ההודעה מטעם בית הפס ליצירה קולנועית, “סם שפיגל” בירושלים (בתיקוני עריכה הכרחיים שלי):
(התמונה מויקיפדיה ומאתר בית הספר סם שפיגל)
דנה בלנקשטיין כהן מונתה לתפקיד מנהלת “סם שפיגל” בית ספר ליצירה קולנועית
בלנקשטיין כהן, תחליף בתפקידה החדש, את רנן שור מייסד ומנהל בית הספר עד כה, שנחשב לאחד מבתי הספר לקולנוע המובילים בעולם. בלנקשטיין כהן תיכנס לתפקיד בסוף אוקטובר 2019. הועד המנהל של סם שפיגל, קיבל את המלצת ועדת האיתור ואישר פה אחד את המינוי.
דנה בלקשטיין כהן, ילידת 1981, מכהנת בשלוש וחצי השנים האחרונות כמנכ”לית האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה. היא בוגרת בהצטיינות יתרה של ביה”ס סם שפיגל, ייסדה וניהלה את המחלקה לקולנוע וטלוויזיה בכפר סבא ושימשה בתפקידים שונים בתחום הפקה, בימוי, צילום, עריכה בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה הישראלית. במסגרת תפקידה כמנכ”לית האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה, יזמה דנה פעילויות חדשניות, הכפילה את פעילות המוסד והצליחה להביא את היצירה הקולנועית הישראלית לפריפריה בכל רחבי הארץ.
בתגובה ציינה בלנקשטיין כהן כי לאחר קדנציה מאתגרת ומשמעותית באקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה, היא רואה בתפקיד החדש, שליחות אמיתית ופוטנציאל אדיר להשפעה חיובית על התפתחות הסטודנטים והבוגרים ברמה האישית והמקצועית והובלת הדור הבא של יוצרות ויוצרי הקולנוע והטלוויזיה בישראל.
כמי שהיה ממיסדי האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה ושימש חבר בהנהלתה גם במהלך ארבע השנים האחרונות שבהן היתה דנה גורם מרכזי בניווט הספינה לעיתים גם על מיים סוערים, קיבלתי את מכתבה הבוקר בהפתעה רבה וכך כתבתי לה בתגובה :
דנה יקרה ,
היום יום בהיר, אפילו חם והרעם שנפל עלי עכשיו היה, בדיוק כמו במשל. האמת היא שקראתי במייל על דנה שמודיעה כי היא עוזבת את האקדמיה וניסיתי להעביר בזכרוני מי זאת אותה דנה שהיתה חברת ההנהלה ואינני זוכר אותה, ולא מצאתי תשובה. כל כך ברור שאת, למרות שעברו רק ארבע שנים, טבועה עמוק כל כך בחותם העשיה של האקדמיה בשנים האחרונות, את לא נספרת כמי שניתן בכלל לחשוב עליו במונחים של עזיבה. חלק מה DNA שנוצר בעבודה משותפת, ביזמות ובהצלחה ברורה ונאמנות ובכבוד והערכה הדדיים. אפשר לגרוע מהגוף, כואב ככל שזה יהיה ידיים, רגליים, עיניים, אוזניים וגם כמה אברים פנימיים, אבל אי אפשר להפטר מלב וממוח. ולכן האופציה שאת שם ותשארי עוד ועוד כחלק בלתי נפרד – היתה האופציה היחידה שנלקחה בחשבון. עובדה קיימת. ועכשיו המכתב הזה…. תני לעכל…