בימים שלפני טקס האוסקר חלק גדול מעיתונאי הקולנוע ומבקריו מתעסקים בניחושים מי יזכה ומדוע. בחלק גדול מהמקרים הם פשוט מצטטים טקסטים של עיתונאים אחרים שגרים קרוב לאירועים בהוליווד, שיכולים לשמוע, לבדוק, להתערב בין חברי האקדמיה, לראות את הסרטים המתחרים ולהעריך לאן נושבת הרוח. בורסת ההימורים על עיוור פורחת אצלנו והמרוץ מעבר לים מטריף בארץ הקודש את הדעת. מה גם שחלק מסרטים אלה עדיין לא אפשרי לצפיה בישראל.
העיתונים מלאים את דברי הידעונים הללו, האיצטגנינים המתרגשים, תוכניות הבוקר בטלויזיה רוויות אותם, קולם נשמע ברדיו מכל מכונית חולפת. הערכות, ניחושים, מידע פנימי. בזמן הטקס מלא האולפן צחקוקים על שמלות, תסרוקות, מחשופים, תכשיטים ומי בא עם מי.
וכמו בתקר פתאומי שמוציא אויר בבת אחת, ההתרגשות חולפת מיד בסופו של הטקס והסיכומים למחרת טבולים בסבל לא יתואר. טקס ארוך, טקס משמים, החמצה נוספת, ערב של גברים לבנים (בטקס בו זוכה מהגר ממקסיקו בשני הפרסים הגדולים ותסריטאי שחור לראשונה בפרס התסריט המקורי…) , לא הוזכרו כאן נושאים פוליטיים וחברתיים חשובים. לא דיברו על טראמפ, על הנשק החופשי, על METOO. אז מה אם הנושא של שוויון מגדרי למשל עמד באחד ממוקדי הערב… לא מספיק בולט, לא מספיק מודגש. הוליווד היא מיינסטרים פוליטיקלי קורקט רדוד… שמרנות תהומית…
יש גם כאלה המנסים להסביר את העובדה שניחושיהם לא קלעו למטרה בפיספוסיה של האקדמיה. הטענה : הם בחרו את הסרט החיוור יותר והחשוב פחות כי לא היה להם העוז והרצון לאמירה נועזת. איך זה ש"שלושה שלטים" לא זכה ובמקומו "צורת המים" קיבל את הנקודות שלו. "שלטים" יהיה זה שישאר במודעות וישפיע על החברה אחרי הכל – אומרים. כתבת טלויזיה דעתנית אחת אפילו הצטערה שלא היתה פשלה שבה הודיעו על הזוכה הלא נכון.
ארוך, מתיש, רדוד – את הכתבים הישראלים הטקס הנוצץ והחשוב בעולם הקולנוע לא מרגש בדיעבד, לאחר מעשה. אחרי הכל – מחלקים פרסים, הרבה פרסים, הליך מקצועיי ברנז'אי ולאולם הגדול מתכנסת קהילת הקולנוע החשובה בעולם. השמות הכי משפיעים, הסלבריטאים הכי מוכרים ונחשקים. הם מתרגשים, צוחקים, מגיבים והעיקר הם אלה שבחרו בזוכים. למעלה מששת אלפי שחקנים, במאים, מפיקים, תסריטאים, צלמים, תאורנים, אנשי סאונד, מאפרים, מלבישים (הכותב מתכוון לגברים ונשים כאחד בכל המקצועות הללו) ושאר עיסוקים שיוצרים את עולם החלומות שלנו. והם בחרו על פי טעמם והבנתם את הטובים במקצועם באותה שנה. אולי יש שיקולים של זרמים שמתחת לפני השטח, אבל העיקר הוא ההישג המקצועי, כל פרס בתחומו. זאת הסיבה למסיבה הזאת.
ואני אומר אתם יודעים מה – אז אל תבואו. אל תכתבו. אם זה משעמם אתכם, מאכזב אתכם, מתיש אתכם אל תבואו. לא צריך לשבת כל הלילה מול הטלויזיה ולהתעצבן ולהתאכזב ולבקר. למה לכם לסבול ? ודאי יש כאלה שעדיין מתרגשים, מתעניינים, שעדיין גם בעולם הולך ומאבד מכוחו של קולנוע רוצים לקחת בו חלק. ה"אוסקר" הוא הצגת טלויזיה מושקעת, מוקפדת, יקרה, מקצועית ומבריקה. נכון, ארוכה מאוד ואולי מידי, נכון לא הכל מוצלח ולא תמיד מעניין. אבל בשום מקום לא תרכזו כל כך הרבה כשרון לאולם אחד ואפילו רק להתבונן בפרצופים המוכרים כל כך ולנסות להתרגש בהתרגשותם ולשמוח בשמחתם וגם לקחת ללב את הללו שתקוותיהם נגוזו, דיינו.
אז בשנה הבאה נסו לצמצם את הפער שבין לפני ואחרי. בין הפריוויו לביקורת ונסו להתייחס למה שיש. לא למה שהייתם רוצים שיהיה. אחרי הכל הקולנוע זאת מציאות מקבילה, משהו שמשתקף במראה. וצריך להחליט אם אתם בפנים או בחוץ. את הפטנט של היברידיות הגם וגם עדיין לא המציאו. בנתיים.