היפופוטם במרק – על רגב, אטלס ו"פוקסטרוט"

אני בטוח שיהודה אטלס קרא את צ'כוב. אני יודע שמירי רגב לא. היא הצהירה על כך בגאווה רבה. אני בטוח שהוא יודע מהיא אלגוריה, מהי מטאפורה. לא בטוח שמירי רגב , שרת התרבות של מדינת ישראל יודעת. אל תגידו לי חתיכת אשכנזי מתנשא כי אני בטוח שגם ארז ביטון יודע ושמעון אדף, ודן לסרי, ויצחק נבון, ודן בניה סרי, ואלי עמיר, ורועי חסן, ורוני סומק, ועדי קיסר, ואמנון שמוש (ועוד רשימה ארוכה מאוד של סופרים ומשוררים נפלאים וחשובים ממוצא מזרחי, משני הצדדים של הקיטוב הפוליטי) גם הם יודעים, כי הם אנשי ספר ותרבות והם לא מתביישים בכך.

כמי שיודע מהי אלגוריה ומהי מטאפורה מוזרה מאוד הרשימה "אני שמאלני, אך רגב צודקת בקשר ל"פוקטסטרוט" שפרסם יהודה אטלס, מהבולטים שבמשוררי הילדים שלנו על סרטו של שמואליק מעוז. רשימה שבה הוא מישר קו עם ההתקפה הבוטה של השרה הקולנית. מילא היא, לא ראתה ("אני לא צריכה לראות כל סרט שיוצא") ולא הבינה ומסלפת את הילכות הסרט, אבל הוא שכן ראה גם הוא נופל למלכודת הפטריוטיזם העיוור ומפיל איתו אחרים ?

"פוקסטרוט" מחולק לשלושה חלקים ברורים ולסרט אנימציה ועוד סצנת סיום. מצורך ברור של המנעות מספוילר לא אתאר את הסצנה האחרונה בסרט מושא התקפתם המשולבת, רק אומר שהיא אמנם מטילה צילה על הסרט כולו אך אין בה דבר שמתיחס אפילו באפס קציה של ביקורת לצהל או לחייליו. אם יש כאן איזו זעקה הרי היא מופנית לגורל האידיוטי, לסתמיות הנוראה של המקרה או למקריות הנוראה של הסתם ואולי גם לאלוהים אם יש כזה המכוון דרכי חיים. שום דבר, על הצבא.

מדוע החליטו ההיא שלא ראתה וההוא שכן ראה שהבעיה בסרט טמונה בסצנה האחרונה – לאלוהי הסקנדל פתרונים.

המדיניות המקרתיסטית של שרת התרבות מתנהלת מרגע כניסתה הרועמת לתפקיד בעזרת משושים מטעם, מרגלים שמכירים את רצון גבירתם שיוצאים לתור את הארץ וחוזרים עם פירות באושים. לעיתים די קרובות האינפורמציה לא מדוייקת. אז מה ? החברים במרכז הליכוד גם הם לא מכירים את החומרים… גם הפעם הביא מי שהביא סחורה פגומה. "לא חשוב" החליטה הלישכה של הקומיסארית, "הולכים קדימה בכל הכוח, אז מה אם הסרט מבוקש בעולם. להיפך, יותר טוב!!!"

אטלס, מאידך טוען שהוא שמאלני, כלומר מהצד המתכווץ בדרך כלל,  ולכן הוא הולך רק את מחצית הדרך :  "איני חושב שמן הראוי לחסום תקציבים ותמיכה ממסדית מסרט כזה" הוא אומר, אבל "התקרית המתוארת בסופו של הסרט אכן מוציאה את דיבת צה"ל רעה…"  . איזו תקרית – אין תקרית, איזו דיבה – אין דיבה.

משלושת החלקים של הסרט, אם יש מקום לשיח ואולי גם לדיון על משמעויות, החלק האמצעי דוקא הוא העסיסי. וכאן נכנסת המטאפורה והאלגוריה עליהם מכוון ליאור אשכנזי ועל כך מדבר בעצם הסרט. "פוקסטרוט" הוא סרט גאוני שמציג באופן ויזואלי נפלא את האנומליות של החיים שלנו בארץ אוכלת את יושביה סתם. זה סרט על כאב, על בזבוז, על הקושי לבנות מחדש את מה שנהרס. אם יש בו ביקורת היא מופנית אל מי שמדריך את מהלכיה הפוליטיים, הקיומיים, הביטחוניים, האזרחיים והצבאיים, המוסריים של מדינת ישראל והקולוניות שלה. זהו סרט שיודע לחבר באופן מופלא את האישי, האינטימי, הפרטי עם הכללי והציבורי. את התמונה הקטנה בתוך הבית פנימה עם הגדולה של המרחבים הריקים ועושה זאת לא רק בסלאלום עלילתי, אלא גם בסגנון הבימוי, הצילום והמשחק. בעוד שהחלק הראשון שתוקע מהשניות הראשונות אגרוף בבטן עד שהלשון יוצאת מהגרון החוצה, והחלק השלישי הם ריאליסטים יותר – אמנם בשני מישורים של מודעות אישית (צריך לראות את הסרט כדי להבין) החלק השני הוא מופשט. אלגוריה, מטאפורה על הטמטום של הכיבוש.

קבוצה של חיילים יושבת בשלולית במדבר, אי שם בבקעת הירדן החולית והגשומה, חיה במכולה ריקה ושוקעת (כמה סמלי) כל יום יותר ויותר בבוץ. תפקיד ששת הבחורים – להפעיל מחסום על רצועת אספלט דקה שהולכת משום מקום לשום מקום ולהרימו כל אימת שעובר גמל או מכונית פלסטינית מזדמנת. התהליך קבוע ורשום בנוהלים : עוצרים, מאירים (אם זה בלילה), מבקשים ניירות, בודקים במחשב, לעיתים מוציאים את היושבים במכונית לעמוד לצידה אפילו אם יורד גשם ומשחררים לדרכם. וכך יום ולילה ועוד יום ועוד לילה וחוזר חלילה. ובלילות החורף הקרים, בדרך כלל שום דבר לא קורה.

למרות הסיטואציה היום יומית, המטומטמת הזאת מצליח מעוז לשוות לרגעים אלה נופך אחר, קסום של מחזה אבסורד, בקט ויונסקו במיטבם. הכל הזוי, תאטרלי, מתנהל בקצב מהפנט מדגיש את הריקנות של המצב.  ואז פתאום אקשן, פחד, בהלה, יריות וארבעה פלסטינים צעירים הרוגים. ככה סתם, כמו המחסום, כמו הצעירים שיושבים בלי צורך בשום מקום. הפקודה באה מגבוה – לא יהיה כלום כי לא היה כלום. קוברים את ההוכחות מכסים את התחת. ורק החול ידע את הסוד.

מזעזע ? אולי.  מטלטל ? אולי. אפשרי ? יכול להיות ויכול להיות שלא. מטאפורי ? אלגורי ? ודאי !!!!

כל מי ששומע חדשות בשנים האחרונות ואת הקולות שעולים מלשכות שרים ורוזנים בימים האחרונים יכול להבין את הנמשל וזה בדיוק מה שמעצבן את הגברת רגב. מעוז, אם או בלי משים מדבר אקטואליה, מקדים את האומנות על האירועים האמיתיים. מהו "תיק הצוללות" אם לא ההסתרה הגדולה ? אלופים בצה"ל, דמויות מרכזיות במערכת הביטחון, מקורבים שהקיפו את ראש הממשלה ואולי גם הראש עצמו – עדיין לא גמרו לחפור. מהם הסיפורים על התנהלות בבית בבלפור שהסביבה דואגת להסתיר, סיפורים שהולכים ונחשפים ?

רגב צריכה להמשיך להסתיר כדי להמשיך ולהתקיים. אבל יהודה אטלס ? מה איתו ? הוא לא מבין את זה ? המאמר שלו  מזכיר לי את שמו של ספר שפרסם פעם "היפופוטם במרק". זה הזוי, לא הגיוני ואולי גם מתחנף. ורק כדי להרגיע אותו – הביקורות המהללות שיוצאות מהפסטיבלים בהם הוקרן הסרט בחו"ל מוכיחות ששם מבינים את הסרט כמו שצריך, בלי שום בדל של מסקנה ש"כל תועבה בצהל היא מהלך מקובל"  כדבריו או "בוא לא ניתן יד לתעמולה של הBDS " כדבריה. איזה מזל שיש BDS…