הדחלילים – כך נקראים חברי הכנסת שנכנסים, חסרי בינה לחלוטין בנושאים עליהם הם נדחפים להצביע, בוועדות ובמליאה, ע"י היו"ר הכרסתן שלהם ("אז אני אסביר"). אלה מילאו את חדר וועדת החינוך והתרבות, בניצוחו של נציג ש"ס שהקשר שלו לקולנוע ולתרבות בעייתי במיוחד כדי לנסות ולדחות את מאות ההסתייגויות שהועמדו בפניהם ע"י כמה חברי אופוזיציה מתמידים.
"חברי הכנסת לא יודעים על מה הם מצביעים" אמרה חנין זועבי אל מול הפארסה שהתרחשה הבוקר בוועדה כשמר D9 שנכנס רק כדי להרים ידו לא רק על בית המשפט העליון אלא גם על חופש העיסוק באמנות זרק לה – זה קולנוע . ואכן – קבוצה של נבחרים היו אמורים להביע את דעתם ולהכריע על נושאים שלא היה להם אפילו זמן לקרא או לשמוע את תוכנם – ע"י הצבעה שאמורה לשנות אורחות חייהם של אלפי אנשים אחרים ובאותה איבחת חרב גם את הלכות מוסרה של מדינה שלמה.
החוק שנועד להשתלט על הקולנוע הישראלי – כאמור מה לנו שלטון אם איננו יכולים להרוויח ממנו, גחמתה של אשה רעה שאין לה עיניין וידע בתרבות ואמנות שהיא טומנת בהם את ידה ורק הכוח והרצון לשלוט ולהרוס מלווה את פעולותיה באשר תפנה, חוק זה בנתיים נדחה בחוכמתו של יו"ר הכנסת מסיבותיו האישיות גם הוא.
למרות המראה המעליב של דחלילים מרימי ידיים רק מהסיבות הקואליציוניות. תודה ליוסי יונה, עופר שלח, מיקי רוזנטל, מאיר כהן, דב חנין, ותמר זנדברג היחידים שעיכבו בגופם ובהסתייגויותיהם את החוק, שנכחו בישיבות והתווכחו על מהות והבוז ליואב קיש, אברהם נגוסה, נורית קורן, אמיר אוחנה ויהודה גליק, מוטי יוגב העלובים והיו"ר המתנשא והמתחכם יעקב מרגי ולדחלילים נוספים שבאו מטעם עצמם וכמחליפים לנסות לעוות את הקולנוע שלנו ולהכפיפו לחשיבה ולמשטר פשיסטי.
לסיום רק אציין שהחוק המקורי שהועבר בכנסת לפני 20 שנה זכה לתמיכה חוצת מפלגות ולא היה שבוי במדמנה הפוליטית בה אנו שרויים היום. את החוק במהדורתו הראשונה יזמו והעבירו חברים מהליכוד (רובי ריבלין, היום הנשיא), העבודה (יונה יהב, היום ראש עירית חיפה) ומר"צ (דדי צוקר) ולאחר שטורפד ע"י משרד האוצר בשל ההתנגדות לכסף צבוע חזר ואושר במתכונתו עד היום בדחיפת יורי שטרן ז"ל איש ישראל ביתנו. על הפריחה של הקולנוע הישראלי מאז, אין צורך להביא הוכחות .
השמלה הלבנה של השרה בפסטיבל קאן היא הוכחה נלעגת נוספת לאשה, לכוונותיה ולדרך תפקודה.