האידיוטים שמנהלים את HBO MAX הודיעו אתמול כי הם מסירים את אחד האייקונים של הקולנוע האמריקאי, סרטו של המפיק דייויד או. סלזניק "חלף עם הרוח" מרשימת הסרטים בספרית הוידאו שלהם ועוררו סערה תקשורתית. בכך הוכיחו שוב קבל עולם את רפיסות הדעת של מי שמנהל היום את מערכי ההפצה של סרטים ברחבי רשתות הסטרימינג, לפחות. נכון שהאידיוטים הודיעו שמדובר רק בעניין זמני ושהסרט ישוב ללוח האופציות בצרוף "הקדמה על ההקשר ההיסטורי שבו נעשה". אבל העובדה שפקיד, עם משכורת גבוהה ככל שתהיה, שכנראה אין לו מושג בתרבות, באמנות ובעיקר בהיסטוריה של הקולנוע האמריקאי וכל מעייניו הם מספרים וסקרי דעת קהל יכול להחליט ולבצע שטות אלימה כזאת, רק מוכיחה שוב את סכנותיה הסביבתיים של הבורות והבערות.
אז נכון שבסופו של דבר הם חותמים על הצ'קים שם ומשלמים את המחיר ונותנים את הדין בפני בעלי המניות שלהם. אבל אני בטוח ששום אמריקאי המכבד את עצמו ואת המורשת התרבותית שהשאירה הוליווד מאחוריה בדרכה הארוכה , זולת אולי ג'ון רידלי שדרש את המהלך בעזות מצח פופוליסטית, לא יסכים כי משהו יפגע באחת מאבני הפינה של המבנה המורכב, המסובך, המרתק, המאתגר והמסעיר המרכיב עד היום את המורשת הקולנועית האמריקאית.
זאת בהחלט לא הפעם הראשונה שהוליווד מטילה על עצמה צנזורה בשמה של הצביעות וה"תקינות הפוליטית". מימים ראשונים של היותה הבינה תעשית הקולנוע האמריקאית שניצניה בניו יורק וליבלובה בהוליווד את הצורך באהבת הקהל ובאמונו בה. הקולנוע האמריקאי מראשיתו היה אירוע פופולארי שכיוון להמונים ולעיתים קרובות גם תוך ויתור על איכות אומנותית וטעם טוב. הקהל ורצונותיו והיענותו היה המלך והמפיקים, במאים, שחקנים עשו הכל כדי שהוא לא יפגע, כולל הערמת מערכים מתוזמרים היטב של יחסי ציבור מלוקקים. התדמית הנקיה והזוהרת של הוליווד היתה חשובה כל כך לראשי האולפנים שניהלו את הביזנס.
הכתמים שהחלו להעכיר את התדמית, בעיקר שלושה סיפורים שעירבו בשנות העשרים כמה מהכוכבים הגדולים של הראינוע ברצח וסמים הדיפו ריח של סכנת פגיעה ובעלי המאה המודאגים החליטו להקים את "אגודת הקולנוע של אמריקה" גוף רב עוצמה שכלל בתוכו את נציגי אולפני הקולנוע הגדולים. האיגוד שבראשו עמד עורך דין שמרני אחד, ויל הייז שהיה גם האחראי על שרותי הדואר באמריקה (…) והוא ניסח שורה של מותר ואסור במדיום החדש והמתפרץ. אין עירום, אין סמים, אין פגיעה בדת, אין אלימות ואין שורה של מילים שהוצאו מהמילון וזה היה רק חלק מהדיברות החדשות. ראוי לציין כי הקוד לא נוצר או נאכף על ידי הרשויות הפדרליות, רשויות המדינות או רשויות מקומיות. למעשה הקוד אומץ מרצון על ידי האולפנים הגדולים על מנת להימנע מצנזורה ממשלתית, ולהעדיף את הצנזורה העצמית.
האמת היא שלא כולם צייתו, בוודאי לא מיד והיו מתמרדים. אבל הקפיטליזם החזירי ניצח וחוקי הייז הכתיבו מהלכי הפקה בהוליווד האולפנית כמה עשרות שנים ובאופן טוטליטארי נוקשה. אבל המטוטלת נעה בשנות השישים לכיוון השני, כמה במאים אמיצים שברו את הכלים והראו שלאמנות אין גבולות מוגדרים ונראה שהוליווד החלימה מהטראומות השמרניות-פשיסטיות אלה לחופש יחסי. נראה, אבל כנראה לא לגמרה. הרצון להשתכשך בצדקנות כדי למצוא חן כנראה עדיין כל כך שורשי ועמוק, שמידי פעם הוא מרים ראש מכוער, ובעיקר אטום.
הרצח המזעזע של ג'ורג' פלויד במיניאפוליס לפני כשלושה שבועות עורר בארה"ב צונאמי אדיר של מחאה שהפכה למהומות שמזמן לא היכו כה קשה בערי הארץ הגדולה כולה. המקרים הקודמים של רודני קינג בקליפורניה של 1992, של תלמיד התיכון מרטין טרוויון, של מייקל בראון ואריק גרנר בניו יורק רק הגבירו את התסיסה המוצדקת. לצד הפגנות המונים שזעמו על המקרה ומחו על מצבם של השחורים והיחס המפלה אליהם, בעיקר מצד המשטרה החלו התפרעויות שלוו בביזה ושוד והרס, למורת רוחם של ארגוני השחורים שפתחו במחאה הצודקת. הסיסמה Black Lives Matter (חיי שחורים נחשבים) הפכה לסלוגן ולגרפיטי שנרשם על קירות וכבישים וסחפה לפחות את החלק הליבראלי של אזרחי אמריקה. כל אלה יצרו גל הדף של התנגדות לכל מה שהריח אפלית שחורים וסימני העבדות בת מאות השנים, והגיעו עד הפלת הפסלים של מי שנחשבו בעלי אחוזות שהחזיקו עבדים שחורים ואפילו קולומבוס נפל קורבן. למרות שכף רגלו לא דרכה מעולם בחלקה הצפוני של היבשת.
ובמצב עניינים זה, כאשר הרוח הנושבת בכיוון של סגירת חשבונות ולא-משנה-מה מתעצמת, כל מי שיש עליו טיפה של זיכרון ימי העבדות והאפליה האפלים נסחף בלינץ' הציבורי. בלי הבחנה, בלי שיקול, בלי ראיה אחראית. ההמון זורם לנקמה והוליווד חייבת גם היא לספק את ליטרת הבשר שלה. כך לפחות חושבים ופועלים האידיוטים של HBO MAX. ולא משנה להם שהסרט שהם מקריבים הוא אחד הסרטים החשובים שהופקו בהוליווד, סרט שהליך יצירתו הפך לאגדה ולטקסטבוק של כל איש קולנוע מאז, שנעשה וייצג תקופה בחייה של אומה בדרך אל מלחמת העולם השניה, שמתח גבולות של בימוי, תסריט, צילום, עיצוב אמנותי, ופס קול, שזכה בעשרה פרסי אוסקר, כולל להאטי מקדניאל כשחקנית משנה שחורה, השחורה הראשונה בתולדות הקולנוע האמריקאי שזכתה בפרס ופרצה כך תקרת זכוכית בלתי עבירה. סרט שזכה להצלחה עצומה והכניס יותר מכל סרט אחר, יחסית לעלות ההפקה ולשערי הדולר, סרט ששני משפטים ממנו הפכו למטבעות לשון בין לאומיים.
"האמת יקירי, אנחנו שמים זיין על כל זה" חשבו כנראה לעצמם אנשי HBO כשהעלו לעצמם את האופציה להצטרף למחאה ולתרום את חלקם. "העיקר שיגידו עלינו שגם אנחנו לא גזענים, שגם אנחנו הפלנו את הפסל שאנחנו מחזיקים במחסן הסטרימינג" שלנו. הפרופרטי שלנו". למה זה טוב ? לאידיוטים הללו פתרונים. נכון ש"חלף עם הרוח" הוא סופר סלבריטי מבחינת תעשית הקולנוע ופגיעה בו תעורר הד חזק, אז כווווולם ידעו שאנחנו בעד "חיי שחורים נחשבים" ולא נצטרך לחטט יותר מידי במחסני הסרטים שלנו כדי למצוא סרט מתאים יותר למחאה". כך בדיוק חשב גם הסנטור מקארתי כשחיפש את המפורסמים של הוליווד וברודווי בימי ציד המכשפות וידע שהם ימשכו סנסציה, כי את מי מעניין סתם וורוד אנונימי במלחמה נגד האוייב הקומוניסטי המאיים ?
כשד.וו. גריפית' הפיק וביים את סרטו המונומנטאלי "הולדת אומה", אי שם ב 1914 הוא ידע שהוא תוחב את ראשו עמוק בלועו של הסקנדל, אבל הוא חשב שהבעיות שלו יהיו בעיקר בשל אורכו הלא שיגרתי של הסרט. סרט באורך של למעלה משלוש שעות לא היה הליך מוכר ובר עיכול בראינוע של אותם שנים. העלילה מזכירה מאוד את "חלף עם הרוח" שבא שנים אח"כ על אותו רקע תקופתי. אבל הצרות הגיעו מכיוון אחר לחלוטין. הסרט, שהיה מבוסס על הספר "איש הכנופיה" סיפור את סיפורה של משפחה דרומית בימים של לפני, בעת ואחרי מלחמת האזרחים. הוא תאר את השבר הגדול שהתמוטט על הדיקסיז ועל עלית הקו-קלוקס-קלאן שאופיינו כאן בסרט שצולם מנקודת מבט של איש קנטאקי הדרומי כיחידות הצלה שעמדו בפני גדודי הינקיז הצפוניים עם החיילים השחורים שלחמו בשורותיהם. לחמו, ביזו את הלבנים וגם אנסו את הנשים הדרומיות החסודות. התגובות לא אחרו להגיע והמהומות הגיעו עד לבית הלבן. גריפית' שהיה הומניסט מוצהר הואשם בהצגת סטראוטיפים גזעניים והוא לא היה מוכן לשאת את האשמה.
התשובה שלו היתה סרט אדירים נוסף שהופק שנה אח"כ "אי סובלנות" שהיה גדול מ"הולדת אומה" ברוחב היריעה ותאר ארבעה סיפורים בתקופות זמן שונות בהיסטוריה שכולן רגעים של אי סובלנות אנושית המביאים לכאב. זאת תשובה של יוצר גדול שמשיב על טענות ביצירה נוספת. לבלרי ההנהלה של HBO לא יודעים לעשות כך. הם חוטפים ומסתירים בכיס המכנסים. שיטפטף משם, אולי לא יראו…
התגובה הגיעה מהר מהצפוי, נקמה מתוקה באידיוטים ובצבועים. באחד העיתונים קראתי הבוקר שיממה לאחר שהסרט ירד משירות הסטרימינג החדש של HBO, הקלאסיקה הקולנועית זינקה לצמרת טבלאות רבי המכר של אמזון, וזאת בפורמטים הפיזיים השונים בהם היא נמכרת – DVD ובלו-ריי. למעשה, הסרט נהיה כל כך פופולרי, עד שעותקיו הפיזיים אזלו, וכעת עותק בלו-ריי שלו עולה יותר מאלף שקל. אם יוצריו היו בחיים, הם ודאי היו מודים ל-HBO על יחסי הציבור…
אידיוטים, אמרנו ועכשיו קלארק גייבל, וויויאן לי, לסלי האוורד, אוליביה דה האבילנד ורבים רבים אחרים ובוודאי סלזניק שזה היה הפרוייקט הגדול ביותר שלו, כולם מחייכים מהקבר. וההיגיון ניצח.