מה זה המוקומנטרי הזה, לעזאזל ?

בעקבות ויכוח שהתפתח בפייסבוק בעיניין החלטת הנהלת האקדמיה לכלול את "ליליאן – משוררת" במסגרת הסרטים התעודיים בתחרות אופיר המתממשת עלינו לטובה, להלן כמה הרהורים באשר לתוקפה של ההחלטה ואולי גם קצת על קולנוע תעודי, עלילתי ועל הרווח ההיברידי בניהם. קצת ארוך ולא אקדמי, אבל העולם הוא מבולבל ממילא…

בהתחלה זה היה פשוט. האחים לומייר , צמד יצרני מכשירים אופטיים, כיוונו מצלמה מתוצרתם אל מול פתח בית החרושת שלהם בליון ותעדו את הפועלים יוצאים ממנו אחרי יום עבודה. בסדרת הסרטים הראשונה בהסטוריה היה גם תעוד של תינוק המשפחה אוכל לו ארוחת בוקר בחצר הבית כשברקע נעו צמרות העצים, עשרות צלמים שמגיעים לכינוס שלהם בו הוצגו התמונות הנעות, רכבת שנכנסת לתחנת רכבת, חבורת אנשים שותה בירה ומשחקת קלפים ותעוד הריסה של קיר בבית החרושת. אלה היו הפעמים הראשונות שבהן התערבה הטכניקה כדי להנציח ולרשום באופן המדוייק ביותר את המציאות ולאפשר לאנושות לשחזר רגעים אלה שוב ושוב  ולהפיצם.

אח"כ הגיע מלייס הקוסם הגאוני ואיש במה שהבין, כתוצאה מכשל טכני, שאפשר לנצל את היכולת של הקולנוע לרשום במדוייק את המציאות כדי לשבור אותה, להתערב בה ולשנות אותה, לספר סיפור ולערער את אחדות המקום, הזמן והעלילה – שלושת הקודשים של התאטרון הקלאסי. בעזרת סטופ פריימים, ג'אמפ קאטים, פוטו מונטאז'ים ואנימציה הוא לקח את הצופים למסע בתוך האדמה וגם לטיסה לירח עוד לפני שהאחים רייט הצליחו להמריא לגובה של חצי מטר מעל הקרקע.

שלושת האנשים הללו – לואי אוגוסט וג'ורג' הגדירו בעבודות שלהם את שתי הזרועות הבסיסיות של הקולנוע עד היום : קולנוע תיעודי המתעד עובדות ואירועים שהתרחשו וקולנוע עלילתי שבונה מציאות מקבילה על מורכבויותיה ופניה הרבות. הלומיירים הפכו את זה לתעשיה – עם פרישת רשת של צלמים בכל העולם שהביאו לפריז את החדשות מקצווי תבל ומלייס המשיך לקולנוע של מדע בדיוני וסרטי אימים עד לפשיטת הרגל שלו, פרישה מעולם הקולנוע ומוות עלוב. אבל המורשת שלו הניבה עולם שלם של עשיה מרתקת וחשובה.

ולפני שאנחנו סוקרים כאן משמרות מעובים של עבודות לכאן ולכאן המתקרבות ומתרחקות חליפות זאת מזאת דרך האקספרסיוניזם הגרמני, הסוריאליזם הצרפתי, הניאוריאליזם האיטלקי, הגל החדש הצרפתי, הגל החדש הגרמני, הדוגמה הדנית וכמובן הקולנוע הלאומי ובראשו האמריקאי – מטעם הקולנוע העלילתי, או הקולנוע וההגדרות של גרירסון האנגלי ופלהרטי, סרטי התעמולה המרשימים של לני ריפנשטאל והסינמה וריטה של הסיפורת התעודית (אל דאגה, לא נעבה את הדיון ההסטורי כאן, במסגרת הזאת), נבהיר שהסיבוכים התחילו כבר בשחר הסינמה.

למשל : את הסרטון של הלומיירים עם הפועלים שיוצאים מהמפעל הם צילמו שלוש פעמים. פעם אחת תעודי ובשתיים האחרות, חודשים אחרי – באופן יזום, עם אקשן וקאט. ודוקא הגרסה השניה העלילתית הפכה להיות המייצגת את התעודי. הלאה : את הפריצה לארמון החורף בסנט פטרסבורג שציינה את שיאה של המהפכה הרוסית של 1917 צילם אייזנשטיין בסרט "אוקטובר – עשרת הימים שזעזעו את העולם" ב 1927, עשר שנים לאחר המהפכה והסרט כולו היה שיר הלל לאירועים ששינו את פני העולם. עד היום משתמשים בצילומים הללו כהדגמה תעודית של ימי המהפכה. וגם לנו יש מקרה משלנו : הסרט "ששת הימים" (1968) של אלפרד שטיינהרט ויגאל אפרתי המאגד ראיונות עם ראשי המטכ"ל, קטעי יומני חדשות מהארץ, מארצות ערב ומהעולם כולו שסבבו את מלחמת ששת הימים והיה לגרסה הרשמית של מדינת ישראל על ימי המלחמה כלל שחזורים של קרבות בהשתתפות חיילי צהל כסטטיסטים בעבודה מבויימת למשעי. הקטעים הללו, למשל הקרבות על שחרור ירושליים מוקרנים כדוקומנט אמיתי כל יום עצמאות…

לא היינו נדרשים לטבילה הזאת בזרמי העבר אלמלא ויכוחים שהחלו להתפתח לאחרונה על כמה מההחלטות של הנהלת האקדמיה באשר לזיהוי והשתתפות של כמה סרטים בתחרות "האופיר" והגדרת הקטגוריות להן הם שייכים. נפקס את הדיון על הסרט "ליליאן, משוררת" של הבמאים אילן פלד ויאיר קידר, סרט שנתבקש להחלטת ההנהלה האם הוא תעודי או עלילתי. חייב לאמר כאן בגילוי נאות שאני חבר הנהלה, הייתי בישיבה בה התנהל הויכוח ונפלה ההחלטה לאשר את הסרט כתעודי. אני הצבעתי נגד. לדעתי הסרט, כמו כל סרט מוקומנטרי הוא בהחלט עלילתי למהדרין למרות צבעי ההסוואה הז'אנריסטיים שלו.

"ליליאן – משוררת" הוא סיפורה של המשוררת המזרחית ליליאן לוי, שנדחתה ע"י הממסד בישראל וברחה לפריס. הסרט הוא פרק ראשון מתוך פרויקט הביוגרפיות המוקומנטרי "נעלמות", העוסק בסוגיית הדרה וקיפוח של אמניות מקבוצות מיעוט בחברה הישראלית. בסרט, המרתק והמשעשע והנוגע ללב מנסים פלד וקידר ללכת בעקבות הביוגרפיה של הזמרת-משוררת שנולדה בעירק, עלתה לארץ בשנות החמישים, לא מצאה את מקומה כאן ועזבה לפריז שם פגשה את בעלה האמרגן שקידם אותה לקריירה בין לאומית. אולם למרות הפרסום היא נשאה כל הזמן את כאב הקיפוח, הנידוי שעלה גם משיריה פורצי הדרך, עד לסוף הטראגי הצפוי. הסרט בנוי מראיונות עם אנשים שפגשו אותה במהלך הדרך, הכירו אותו, הושפעו משירתה ומהבזקים של קטעי קולנוע ישנים לטובת הרקע ההסטורי.

הכל נפלא חוץ מדבר אחד – לא היתה מעולם לילאן לוי. היא דמות פיקטיבית שהומצאה ע"י הבמאים והעדויות המובאות בסרט – כולן פיקציה ורובן מבוצעות ע"י שחקנים.

ז'אנר הכלאיים "מוקומנטרי" נולד לטלויזיה מאכלת הכל אחרי כמה וכמה אירועים קולנועיים שהפכו לנכסי צאן ברזל ואפילו לא ידעו שהם כאלה. הגדול מכולם הוא כמובן "האזרח קיין" של אורסון וולס, סרט מתחילת שנות הארבעים של המאה הקודמת, השתעשעות שהפכה להיות במשך שנים לתופעה ולסרט שנחשב כטוב בכל הזמנים. וולס מנסה ללכת כאן בעקבות איל התקשורת צ'ארלס פוסטר קיין בסרט תעודי שעוקב אחרי חייו של הטייקון ומנסה לבדוק למה התכוון במילתו האחרונה "רוזבאד". הסרט הבנוי כסרט תעודי, תחקיר שמקיף את חייו של האיש הגדול מהחיים, משחזר פרקים אחדים מחיים אלה משכנע ומרתק – שלא לאמר גאוני, אבל הוא כולו פיקטיבי. לא היה צ'ארלס פוסטר קיין, למרות שדמותו עוצבה במימדיו של איל התקשורת האמיתי רנדולף הרסט. הרסט עצמו שנא את הסרט ועשה הכל כדי לגנוז אותו. ללא הצלחה.

עוד דוגמה – "זליג" של וודי אלן. גם כאן, סרט עלילתי שבנוי כמו סרט תעודי העוקב אחרי חייו של איש הזיקית וסיפור אהבתו לפסיכולוגית שלו בשרות הציבורי. כל כך עלילתי היה הסרט שהצלם גורדון וויליס צריך היה להתאמץ כדי להשוות את הצילומים שלו באמצע שנות ה- 80 לאיכות הקולנוע בשנות ה- 20.

את ההתגבשות למושג קיבל הז'אנר בסרטו של רוב ריינר "ספיינאל טאפ" כסרט תעודי כביכול על להקת רוק כבד ואנשיה דוגמאת "סגול כהה" ו"לד זפלין" שהומצאה לצורך צילומי הסרט. "ספיינאל טאפ" היה פרודיה על שורה של סרטים תעודיים דומים שראו אור באותה תקופה (אמצע שנות השמונים) והציע סאטירה על ההתנהלות של חברי אותן להקות וקהל המעריצים שלהם. ריינר הגדיר את הסגנון "מוקומנטרי" שזה שילוב של MOCK  ללעוג ו DOCUMENTARY  תעודי. חיבור דיאלקטי – לוגי של שני המושגים מעלה את התובנה הבלתי נמנעת – סאטירה. עלילתי וסאטירי.

ההתערבות של הטלויזיה שמעולם העדיפה את הצרכים הכלכליים על אלה האמנותיים והתאורטיים זרקה לבריכת המושגים את ה"דוקו-ריאליטי", תחפושת למצעד תוכניות מתוחקרת, מלוהקת, ערוכה ומתוסרטת שהותירה רושם, בעיקר אצל ההדיוטות שמדובר בהתנהלות מקרית וריאליסטית אותנטית. הוסיפו לזה את ההתרחבות הטריטוריאלית של הקולנוע והמסת הגבולות בין הז'אנרים – מה שנקרא היום קולנוע היברידי והרי לכם אופציה לבלבול תחומים.

כותב לי יאיר קידר בשיחה שהתפתחה בפייסבוק בנסיון להסביר מדוע הסרט הוא בכל זאת תעודי (מקווה שזה בסדר לפרסם את זה כי הפייס הוא ממילא כיכר השוק וכולם יכולים להכנס ולקרא) : "כל המשתתפים, וביניהם שחקנית אחת – קרן מור – שהיא עצמה עצמה ולא דמות – קיבלו שורה והתבקשו להמציא את העלילה תוך כדי זה שהם מסתמכים על דמות מתוך עולמם. כלומר על דמות אמיתית. לדוגמה – המשוררת אמירה הס דיברה עם חברת הילדות שלה ריטה והחליפה את השם לליליאן וכך הלאה. לפיכך מדובר על דמויות אמיתיות, פיסות חיים אמיתיות, שהושלכו על ליליאן עצמה. זה חלק הארי של הסרט. זה היה התרגיל שלנו בסרט הזה – ליצור אמת תעודית מתוך הרבה עולמות, מתוך הרבה סיפורים אמיתיים, ולחבר אותם בפאזל ליצירת דמות אחת. זהו תרגיל, זו היתה מעבדה, ועל זה נוספו המצאות כגון הדמות של אילן ושירים שכתבנו עוד ועוד. אני לא בטוח שסך הכל הוא רציונלי כלל. וכעת השאלה – האם התוצאה רוב מרכיביה הם עלילתיים, תיעודיים, נסיוניים, אף לא אחד מאלה? האם קלה התשובה? האם קלה האצבע על ההדק? אני חושש שכן. ואני מוציא כאן את "נעלמות" מהמשוואה."

אני עניתי, בין השאר : "הבעיה היא בז'אנר. ואני אומר שוב – זה שמדובר בדמות שנושאת את המרכיבים של זמרת מזרחית ומהסרט עולה שהיוצרים מכירים את הרקע הכללי – זה לא עושה אותה דמות אמיתית. היא עדיין דמות פיקטיבית. עכשיו – אפשר לעשות סרטים תעודיים על דמויות פיקטיביות : סרט על השפעתו של סופרמן על בני השש והשבע, למשל. אבל אז החומרים חייבים להיות אותנטיים. הילדים המרואיינים, אכן יש להם דעה וכתובת, המומחים שמנסים לאפיין את התופעה ולמקם אותה במרחב תרבותי מדברים כתוצאה מנסיון או מחקר. זה בסדר. אבל במקרה שלך כל זה לא קיים. כל המשתתפים, חלקם שחקנים מוכרים מדברים על דמות שהם לא הכירו ובודאי לא יחליפו עליה דיבור במפגשי יום השישי שלהם. גם לא יספרו עליה לנכדים. כי היא לא קיימת. אתה אמנם משתמש פה ושם בחמרים דוקומנטאריים, אבל עיקר הסרט היא פיקציה. עלילה מומצאת. ואפילו אם העלילה מצביעה ומזכירה מקרים אמיתיים, ואפילו היא מרגשת ונפלאה – זה לא דוקומנטארי. במחשבה שניה, בעיניין הדוגמה של הסרט על סופרמן. אם הילדים והמומחים האקדמאים ידברו בסרט על סופרמן כדמות אמיתית שהכירו – זאת סיבה לאישפוז…"

אז מה יש לנו עכשיו, להלן הספקטרום (רשימה חלקית בעולם ההולך ותופח כל רגע)  : סרטים תעודיים עליהם אין ויכוח המתעדים תופעות עולמיות ואישיות שהתרחשו או מתרחשות, סרטים דוקו- אקטיביים המתעדים בעיקר תזות של היוצרים ומשתמשים בחלק מקוטב של מהמציאות כדי להוכיח טענותיהן (סרטי התעמולה של מייקל מור כדוגמה לכאלה), סרטי דוקו – דרמה שממחיזים פרקים מחייהם של דמויות עליהן מדבר הסרט (בעיקר מדינאים, אמנים, סלבריטאים לסוגיהם), סרטים מוקומנטרים – ז'אנר שהחל כפרודיה (ראה גם הדמויות ב"ארץ נהדרת") מתפרץ מהטלויזיה ומקבל ציביון רציני ייותר עם התבססותו בחלל המתרחב של הז'אנר, סרטים עלילתיים המבוססים על מקרה אמיתי – זה בעצם לא משנה שהסיפור אכן התרחש, מה שחשוב זה איכות הסרט ומבניהו הדרמטי, סרטי עלילה פשוטים וסרט פנטסיה. ובין כל אלה מסתובבים להם ההיברידים, מה שזה לא יהיה לעזאזל.

עולם מסובך, אכן…

 

רוצה לשתף ?