באוקטובר של 1972 התעורר בניין מקסיקו המנומנם באוניברסיטת תל אביב לחיים תוססים ולפעילות מוגברת. אחרי כמה שנים שאיכלס חוג לאמנות מנומס, די סנובי ויוקרתי ופעילות חלקית של החוג לתאטרון שהפקותיו והחזרות עליהם הופנו בעצם לאולם המופעים הגדול בבניין גילמן של מדעי הרוח מעבר לדשא הגדול, נולד כאן החוג לקולנוע וטלוויזיה. המוסד האקדמי הראשון בארץ שהיה מוקדש כולו לאמנות השביעית והיה אחד הגורמים שהיו אמורים לתרום לשינוי פניו של הקולנוע המקומי.
אמנם רק 35 סטודנטים זכו לנסות ולהפריח את השממה כאן בשנה הראשונה, אבל עמדו עליהם להרביץ תורה מספר רב מאוד של מורים שקובצו הנה מכל פינות עולם וכל אלה השרו על המקום אווירה של משהו שהזכיר תערובת תוססת של הכנות לג'מבורי מקומי וכינוס עולמי של קרן קיימת. דלתות הזכוכית של בנין מקסיקו ולשמאלן רפליקת טוטם אצטקי דמוית אבן אפורה וכבדה, שלמעשה היה ונשאר עד היום פסל חלול מחומר פלסטי קלטו ופלטו את הדיירים החדשים של הבית שהיה, מעכשיו בית הפקולטה לאמנויות שבראשה עמד המוציא והמביא, המארגן, היוזם ובעל הבית הפרופסור משה לזר.
היינו שם, בין השאר שמעון דותן, עמוס טל שיר, דליה קרפל, טלי גודר, אורי קליין, מרק רוזנבאום, יונתן ארוך, בוריס מפציר, דני וורט, דיטה גרי, גדעון קולירין, מאיר שניצר, אירמה קליין, שלמה ארצי ויסלחו לי אלה שהשמטתי שמותיהם, וגם איתן גרין, גידי אמיר ואני שלושה וותיקים בבניין שלמדנו כבר כתחנת מעבר בחוג לתאטרון בשנה קודמת ודילגנו לחוג החדש והנכסף באמת. לא בלי בחינת קבלה שעיקרה היה ראיון אישי ופיענוח סרטו של דוד פרלוב "בירושלים". חייב להודות שהקלסרים שלי משנת תאטרון אחת היו גדושים דפי סיכומי שיעור ואני לא זוכר מהם הרבה זולת כמה מושגים בתולדות הקומדיה ותולדות הטרגדיה, בעוד שמארבע השנים של החוג לקולנוע לא נשארו אצלי הרבה חומרים כתובים, אבל אני זוכר כמעט כל מילה שנאמרה בכיתות.
המורים היו ערב רב שנאסף מכל קצוות תבל, אמריקה אירופה ולידם כמה יוצרים מקומיים שחלקם לא היו מבוגרים הרבה מאיתנו. הדוקטור היחיד, אחרי הכל מסגרת אקדמית, היה בכלל רופא… היה שם פרופסור דארט, ראש החוג לקולנוע וטלוויזיה באטלנטה, קאובוי ענק שהתגורר בוואן במגרש החניה של הבניין, לא הסיר את כובע הבוקרים שלו, ישב על השולחן מולנו ודיבר דברים כל כך יפים ומאירי עיניים ופורצי תודעה על תאוריות של תקשורת ותרבות המונים. היה ריצ'ארד האוסון, דוקומנטריסט אנגלי סגפן שחייב אותנו לראות את הסרט שלו על ניתוח לב פתוח והכל בפריים צמוד לפעילויות הכירורגיות בקלוז אפ מחיתוך סקלפל ראשון של בית החזה ועד תפירה. כשנפלטנו, האחד אחרי השני במצבים מתקדמים של קבס מאולם פאסטליך, האולם היחיד בבניין שהיה מותאם להקרנות, הוא כעס. "אם אני הייתי יכול לראות את כל התהליך עם העין בתוך הויופיינדר, גם אתם צריכים לראות". זה מה שנקרא חינוך בריטי נוקשה לתיעוד אובייקטיבי של המציאות.
והיה מורה לתסריטאות שאמנם בא מניו יורק, אבל שורשיו היו נטועים ברומניה. הוא אמנם שאל אותנו בשיעור הראשון שאלות בתאוריה קולנועית שלא ידענו את תשובותיהם, אבל הקסם נגוז כאשר סיכם את תיאורית הכתיבה הקולנועית ב"כל סרט מתחלק לשלושה חלקים : התחלה, אמצע וסוף וכל חלק נפרד מהשני בפייד אאוט ופייד אין". את השיעור בתולדות הקולנוע העבירה לנו בקסם רב הפרופסור רגינה דרייר-ספרד, עולה זה מקרוב מפולין, זעירת קומה וענקית רוח. היא באה מלודג', עיר ואם רוויה תרבות ומורשת יהודית שהחוג לקולנוע שלה הוציא מתוכו כמה מגאוני התעשיה הפולנית. היא היתה, למשל מורתו של רומן פולנסקי וככלל אני יכול להגיד עד היום שפולנסקי ואני למדנו מאותה מחברת של אותה מורה. וזאת משום דרייר ספרד, שקרטעה עדיין בעברית שלה, הקריאה את החומר ממחברת שהיתה כתובה עברית באותיות לטיניות. זוכר שכשדיברה על ה"סינמסקופ" של שנות השישים הרימה הראש מהמחברת וניסתה להדגים מהו הסינמסקופ. הזדקפה, פרסה ידים לצדדים בכל הכוח ואמרה במאור פנים "זה סימנסקופ !". צריך הסבר מדוייק יותר ?
במהלך השנה הגיעו מהוליווד עוד מורים שהצטרפו לצוות. אחד מהם, זקרי שוורץ, מורה לאנימציה שהחליף בשנה השניה את לזר כראש החוג, סיפור לנו באנגלית היהודית שלו, הוא לא דיבר עברית עד יומו האחרון בחוג ובעצם עד מותו, שהיה האנימטור הראשי באולפני וולט דיסני. אחרי שפרסמנו ב"קלוז אפ", כתב העת לקולנוע שכמה מאיתנו ייסדנו שהעובדה אינה מדויקת, הוא רדף אותי עד השנה הרביעית ואפילו ניסה לסלק אותי מהלימודים. האמת היא שהוא היה זה שהכין את הקטע של "שולית הקוסם" ב"פנטסיה" של דיסני ואח"כ היה אחד בצוות האנימטורים של החברה עד שסולק ממנה בעקבות ריב עם ההנהלה. ההוראה בחוג היתה בשבילו עיסוק לימות פנסיה בארץ הקודש.
והיה דון ריצ'רדסון עב הגוף וקולו הרועם שהגיע וכולו תהילת הסדרות המפורסמות שהפיק וביים, "בוננזה" ו"איש וירג'יניה" למשל. ואני, שהעדפתי ללמוד בעיקר אצל המורים שדברו אנגלית, הזרים שהביאו ניסיון וידע שלא הכרתי, נרשמתי כמובן לסדנת הבימוי שלו. זה לקח ארבעה שעורים להבין שמה שנלמד ממנו זה תרגילים חשובים כמו "איך לצלם סצנת מכות" במשך סמסטר שלם ואני פרשתי. אנגלית או לא, הוליווד או לא. נשאר מקום בסדנה של פרלוב ועברתי. המורה המשמעותי ביותר בחיי שהפך גם חבר וגם אחד ממעצבי ההכרה הקולנועית שלי עד היום. פותח ופורש האופקים.
בהעדר אמצעים טכניים מתאימים, וזה היה לפני עידן הוידאו ובוודאי הכרטיסים המגנטיים, חומר הגלם עליו תרגלנו היה הפילם בסופר 8 שגם הוא ניתן במשורה. חמש קסטות של חמש דקות לשני פרוייקטים במהלך השנה. הדבר חייב כמובן הקפדה על התכנים המצולמים, תכנון מוקדם ותסריט מפורט ודיוק בעת הצילום. אין טייק 2 כי אין חומר… שני הסרטים שאני ביימתי במסגרת זאת היו, לכן סוריאליסטים, בסגנון "חופשי". הראשון צולם באחת הכיתות, בלילה בתנועה סיבובית אחת שהקיפה חמישה שחקני ושחקנית פוקר שישבו ליד שולחן מתחת לפנס, ולזה נחתכו בעריכה המחשבות שלהם. השני שצולם בביתו של חברי מיכאל הנדלזלץ שגם כיכב בסרט, על אדם המכין ארוחת ערב לבת זוגו ומופרע ע"י זבוב אחריו הוא רודף והופך בסופו של דבר לזבוב. לא לחפש את הסרטים, הם אבדו במרחבי הזמן וההתפרקות הכימית של החומרים.
בשנה השניה כבר שופרו התנאים ואת הסרטים, עדיין עם חומרים מוגבלים בכמותם כבר צילמנו ב 16 מ"מ, שחור לבן רוורסאל. אנחנו, בוגרי השנה הראשונה ושרוטים כחלוצי המחנה הבנו את גודלה של השעה והאפשרויות הטכניות. גם מצלמות "מקצועיות" וגם שימוש בחדר עריכה אמיתי. אבל משום שהיה כזה רק אחד היה צריך להתחלק בו עם הירוקים של השנה הראשונה. ואלה, שיכורי יכולות טכניות, הלומי חופש המחשבה וחוסר האחריות ושטופי זימה עשו סרט אחרי סרט רוויי סקס והתפרעויות מוסריות מכל סוג אפשרי. אני שימשתי, בפרוייקט הסיום של שנה ב' כמפיק ועוזר במאי לדיטה גרי בסרט רגיש בטעם נוסטלגי שצולם על גדות הירקון, ליד מגרש הכדורסל ז"ל באוסישקין. חייל החוזר לחופשה ועובר במחוז ילדותו ליד הנהר מבחין בילד העוקב אחריו ובין השניים נקשרים יחסים שמחזירים את החייל אחור לזיכרונות על חברו שנהרג. מאוד פואטי, מאוד רגיש ואפילו קצת דומע.
ואנחנו יושבים בחדר העריכה ומחכים לתורנו. על הסטיינבק מסתובב לו עוד אחד מסרטי הזימה של שנה א' והאברים המוצנעים עפים על המסך הקטן לכל עבר. ואחד מאנשי הצוות מסתובב אלינו ומתעניין "אז על מה הסרט שלכם ?" . ואנחנו עונים, בקוצר רוח "זה סיפור על ילד.. וחייל…". "אה", הוא אומר בצהלה ממזרית ועושה תנועה מגונה, "ילד וחייל…".
ודי מהר נבנה גם אולפן טלוויזיה קטן. חדר לימוד שנאטם, הוכשר לשתי מצלמות זעירות, כמה פרוז'קטורים על התקרה, מערכת מינימאלית של מיקרופונים וחדרון בקרה צר. ושם בהדרכתו של אהרון אקסלרוד, הבן של נתן אקסלרוד, מאבות הקולנוע שלנו הפקנו את התוכניות הראשונות בחיינו כבמאי טלוויזיה. הכתה התחלקה לקבוצות וכל קבוצה החליטה על הנושא ועל אופן ההפקה. היו שהכינו מבזק חדשות, היו שערכו דיון על נושא, חלק בחרו בתוכנית תיעודית ואני החלטתי ללכת על תוכנית מוסיקאלית. מעבר לעניין ולקשר שלי עם המוסיקה את ההחלטה ליוו גם סיבות פרקטיות . משום שחיפשתי קשר לאחת מבנות ה"אחים והאחיות" להקת פולק ישראלית שהיתה רביעית זמר פופולארית מאוד באותה עת ומשום שקשר כזה נוצר כשהבנתי שקרלה עוזרת הבמאי הניו יורקית שלי היא חברה קרובה שלה, אי אפשר היה להתחמק משיתוף פעולה וניצול הזדמנויות.
וכך, אחרי תקופת חזרות בדירתה של צמד מהקבוצה, בתחילה עם אחד מהבנים בלהקה ואח"כ בלעדיו, נבנתה תוכנית מוסיקאלית עם כמה שירים של השניים ועוצבה לה תאורה ותפאורה ונכתב תסריט. הפרוצדורה בשיעור בו הופקו התוכניות היתה כזאת. שעה וחצי הוקצבה לבנית התפאורה, לכיוון פנסים ולריצה על יבש של התוכנית. עשר דקות הפסקה ומצלמים. הכוונה שלי היתה שנתחיל את התוכנית בחושך, השניים יתחילו לנגן את הקדמה בגיטרות ואז יעלה עליהם האור, תחילה עם תאורה מאחור ואח"כ יוארו השניים כשיתחילו גם לשיר.
מגיעים לחזרה על יבש, הזמן מתקתק, שקט. קיו זמרים, הם מתחילים לנגן התאורה עולה ו- אבוי. הפנסים של התאורה האחורית תוקפים ישירות את המצלמות ומסנוורים אותם. עוצרים הכל וצריך לחשוב על פתרון. והזמן רץ והשעון ממשיך לתקתק. תאורן או לא תאורן, חלוקת תפקידים וצוות "מקצועי", אני בפאניקה, אקסלרוד מודד זמנים ואני, בלי לחשוב יותר מידי תופס סולם, עולה אל הפנסים האחוריים ובלי לעשות חשבון מכוון אותם אל הקיר האחורי, בהצלבה. "חייבים להתחיל, אין זמן" צועק אקסלרוד ואני, יהיה אשר יהיה נכנס לחדר הפיקוח.
מתחילה הספירה, קיו זמרים, הם מתחילים לנגן על הגיטרות, קיו תאורה. והרי זה פלא. על הקיר האחורי מופיע תאורה צולבת בצורת לב משני הפנסים והאמנים שלי בצלליות. מתחילים לשיר, האור כולו מציף את האולפן והתוכנית עוברת נפלא !!!
חוץ. מדרגות מקסיקו. שנה אח"כ. אני מתרווח על המדרגות לצד עוד כמה עשרות קולגות שהמדרגות של מקסיקו הפכו חלק מההוויה הסטודנטיאלית שלהם, לפחות כמו המדרגות של אודסה ב"פטיומקין", וניגש אלי סטודנט שנה א'. "אתה ייודע שאקסלרוד מלמד אותך ?" שואל. "מה ? מה מלמד ?" . "כן, בשיעור הפקת טלוויזיה, עכשיו הוא הציג לנו את התוכנית שלך עם הזמר והזמרת כדוגמה לתכנון מוקדם והסביר לנו כמה חשוב לתכנן הכל מראש. אורשר עשה את זה, חשב על הכל ותראו כמה יפה זה יצא".
ואני, בלי כוונה, שמחתי לעזור…