לטעמי הסרט “ימים נוראים” אינו הסרט הטוב שהתחרה השנה על פרס אופיר של האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה. הוא אולי פרובוקטיבי, מעורר מחשבה, מטלטל, משוחק מעולה. הוא אולי מוכיח שהגיע הזמן לטפל גם בנושאים הבוצעים את החברה הישראלית ונוגעים הישר בעצב הקרוע של המציאות הישראלית. אבל אני חושב שהשנה היו סרטים טובים ושלמים ממנו. חברי האקדמיה, גוף המונה היום כ 1200 איש שכולם אנשי תעשית הקולנוע, אנשי מקצוע איש איש בתחומו בחרו בו כבכיר הסרטים של השנה וזה בהחלט בסדר. חוכמת ההמונים גדולה מחוכמת היחיד במקרה הזה, אפילו אם היחיד הוא מבקר קולנוע, ידען כל שיהיה.
כמה מאותם כתבים, בפרסומיהם מעלים שוב שורה של טיעונים לעוסים, שגויים וחסרי בסיס, מתוך דרישה לשנות את השיטה הנוהגת היום ולהחזיר אחור את ימי הוועדה המסדרת על אינטרסיה הצרים. הם דורשים להפריד את פרס הסרט הטוב מהזכות הנלווית לו לייצג את תעשית הקולנוע הישראלית בתחרות האוסקר הנוצצת והנחשקת בלוס אנג’לס.
“פרידות“ היפאני, “הסוד שבעיניים“ הארגנטינאי, “בעולם טוב יותר” מדנמרק, “פרידה” מאיראן, “אהבה” האוסטרי, “יפה לנצח” האיטלקי, “אידה” הפולני, “הבן של שאול” ההונגרי, “הסוכן” האירני, “אישה פנטסטית” מצ’ילה ו”רומא” המקסיקני הם הסרטים הזרים שזכו בעשרת השנים האחרונות בפרס האוסקר כנציגי מדינותיהם. כמה מהם התחרו בנציגים מישראל שלא נגעו בפסגה הזוהרת. האם יש בהם, מלבד האיכות המוכחת של רובם ככולם משהו מהמשותף ? בנושאים ? באמירות החברתיות ? בסגנונות הקולנועיים ? האם אפשר על פי רשימה זאת להגדיר ולחזות את הטעם של החברים באקדמיה האמריקאית בבואם לבחור מידי שנה את הסרט הטוב שאינו דובר אנגלית ?
אחת היא השתתפות איצטגנינית בשעשועון שמנסה לנבא את תוצאות התחרויות של הקולנוע, באוסקר ובפסטיבלים יוקרתיים ואחרת היא ההחלטה הגורלית ורבת האחריות לקבוע מי יכלל בתחרויות אלה. איך נוכל לדעת מראש מה יהיה הטעם באותה שנה של 6000 חברי אקדמיה אמריקאית שהופכת להיות רחבה, פתוחה ובין לאומית יותר מידי שנה ולפיכך לכוון את זהותו של הסרט ישראלי שישלח להוליווד ? מי חכם וינחש ?
ישראל היא אמנם מעצמת עולמית, חובקת את חליפותיהם של נשיא אמריקאי ורוסי כאחד ועוד כמה שליטים ממדינות באוקיאנוס השקט. ואמנם שמעו של הקולנוע המופק בה יצא למרחקים למרות ניסיונות טרפוד משמעותיים של שרת התרבות, אבל היא אחת מיני עשרות רבות של יצרניות סרטים אחרות, חלקן מעצמות של קולנוע. וגם בהן נעשים סרטים מצוינים שנשלחים ומגיעים לאוסקר. הטענה ששום סרט ישראלי לא זכה עדיין בפרס הראשון היא אמנם נכונה, אבל ראו גם ראו – לפחות בעשרה מקרים בשנים האחרונות היה סרט ישראלי מועמד. וזה, גם כבוד גדול, גם הופעה יחצ”נית בטקס הנוצץ וגם שיא עולמי.
הרציונאל ההגיוני, הצודק, הנכון והנוהג היום הוא שהסרט שנשלח הוא הסרט הטוב ביותר באותה שנה. אם נשלח סרט אחר, אנחנו מבזים את הכבוד המקצועי של הגוף השולח ובהחלט עושים צחוק מעצמנו. אין כאן מקום להעדפה מתקנת. לאירוויזיון אנחנו שולחים את השיר שזכה ברוב קולות קהל הבוחרים. וכבר זכינו בתחרות שלוש פעמים מתוך עשרות תחרויות. לאולימפיאדה אנחנו שולחים את הספורטאים המצטיינים שעברו מינימום. וגם כאן לאט לאט מצטברות מדליות. כך גם בקולנוע מצטברים הישגים על פי שיטת “הטוב נשלח”. מאז מועמדות ממונה של “סאלח שבתי” ב 1964 ועד 2007, במשך 43 שנים היו חמישה סרטים מועמדים לפרס בהוליווד. מ 2007 ו”בופור” ועד השנה שעברה במשך 11 שנים הגיעו למעמד ארבעה סרטים. כך שגם סטטיסטית השיטה הנוהגת היא הנכונה.
חברי האקדמיה בחרו השנה את “ימים נוראים” כסרט הטוב ביותר לא משום שחשבו, כפי שהועלו טענות הכתבים שהוא יגיע להישגים טובים יותר בהוליווד אלא משום שהוא מייצג את טעמם של רוב אנשי הקולנוע המקצוענים כאן. העובדה שהסרט זכה בשני פרסים בלבד (הוא קיבל גם את פרס הליהוק) רק מוכיחה את בגרותם של חברי האקדמיה שיודעים שהיצירה המושלמת לעיתים גדולה מסך מרכיביה. ומלבד זאת היו כבר דברים מעולם, בארץ וגם בחו”ל, גם באוסקר הנחשק.
ההחלטה של הנהלת האקדמיה, שאני מקווה שתמשיך להיות ההליך הנוהג, שלא להפריד בין הפרס לסרט הטוב ולהחלטה על הסרט שישלח כנציג הישראלי, היא הנכונה, הצודקת ובסופו של יום תהיה גם זאת שתישא את פירות ההצלחה. עוד תראו.