חבר טוב מאוד, דוקטור רב תהילה לתקשורת שהקים כמה וכמה מחלקות לקולנוע, טלוויזיה ותקשורת במוסדות חינוכיים בארץ אמר לי פעם משפט שנשמע לי קיומי. מי שעומד רגעים לפני הרצאה, כמה שמשופשף ומנוסה שיהיה ולא רועד לו הפופיק, לא נמצא במקום הנכון. והוא כל כך צדק. קהל של שש מאות איש או כיתה קטנה של שנים עשר תלמידים, תמיד לופתת אותי ההתרגשות ובמקרה שלי, היא אינה מוגבלת לדקות בלבד. לעיתים היא מתחילה יממות לפני. הלחץ, הרעד והחשש שמשהו ישתבש. שאהיה לא רהוט, לא ברור, שאעביר נכון את המסר, שלא אתקע באמצע משפט, שלא יפול עלי בלאק אאוט, שלא אשכח. שלא אמצא חן… זאת תחושה איומה לעמוד איגרא רמא מול קהל ללהטט ברומן של תאוריות ודוגמאות ולשכוח פתאום, בירא עמיקתא את שמם של רוברט דה נירו, מריל סטריפ ואפילו את רגע, רגע, רגע, רגע, בטח… טרנטינו.
ואם אלה אמות המידה אז מי שהיה מתעד את ריצת האמוק של הדופק שלי (הוא בדרך כלל איטי בעזרתן המשמרת של תרופה או שתיים) או בודק את לחץ הדם (גם זה מפוקח בעזרת המדיצינה) יכול להגיע בוודאות למסקנה שאני, לפחות על פי קריטריונים פיסיולוגיים אלה באמת במקצוע הנכון. למעלה מארבעים שנה לא שינו את העובדה שמפגש כזה, אחד מול רבים הוא עסק מסוכן, בייחוד לבריאות של המרצה.
כי בעיקרון זה לא כוחות. אחד מול רבים, יחיד מול המון שכמעט תמיד, ברגעים הראשונים לפחות, הוא קבוצה לעומתית שמטרתה לראות מהכיסא המרופד באולם את המרצה מתפתל, מתחנף, מחפש חיזוקים וכמובן נכשל. כמובן שזאת פרספקטיבה אישית של המרצה הפסימי שאולי בכלל היא רחוקה מהמציאות. אולי הקהל שממול מלא אמפטיה, פתיחות, ציפיה להרחבת הדעת ואולי גם הערצה. אבל על תחושות סובייקטיביות אי אפשר להתווכח והן ישתנו, במקרה הטוב רק בסופו של המפגש עם מחיאות הכפיים (שיהיו) ועם כמה מהצופים שיגשו לפודיום בחיוך. ותמיד תהיה להם שאלה או הארה ידענית שבין טריוויה קולנועית מוכרת לבין ציון העובדה שיש בינכם כנראה קוצו של קשר משפחתי. במקרה הטוב פחות, העדר כל אלה רק יחמירו את התופעות הפיסיולוגיות דלעיל לקראת המפגש הבא.
יש כמה סוגים של הרצאות. אלה הקרויות "מפגש של לילה אחד", שבהם אתה פוגש את הקהל להרצאה אחת, נושא אחד, פעם אחת ואם היית טוב, אתה הולך הביתה מבושם ואם פישלת הרגשה אמנם מחורבנת, אבל לא נורא, הרי לא תפגוש אותם שוב ונראה אותם רצים לספר לחברה…. יש את ההרצאות של סמסטר אקדמי, או סדרת הרצאות עם אותו קהל וכאן, כמו בזוגיות או נישואין צריך לבנות יחסים לאורך זמן. רצוי להיות חדים ומדויקים, מובנים ובעיקר מעניינים, כי הקהל אמנם חוזר ופוקד אותך שוב ושוב אך מספרם ההולך וגדל או קטן של כסאות ריקים מצביע על יכולותיך וכישוריך.
יש גם סוגים שונים של קהל. אלה שבאים להקרנות טרום בכורה של בוקר או אחה"צ – בדרך כלל קהל מבוגר שעתותיו בידו שצריך לספר לחברים שלו ש"הם כבר ראו את הסרט החדש שכולם מדברים עליו" ומסתער בשקיקה על בונוס הקפה והמאפה שלפני ההקרנה. קהל שברובו נשים ומיעוטו גברים, וגם אלה בדרך כלל נמשכים הנה ע"י נשותיהם, מנמנמים בהרצאה וממשיכים לנמנם גם במהלך הסרט. הקהל של טרום בכורה של ערב הוא בעיקר עובדי חברות שההנהלה מחליטה לצ'פר בערב של כיף שמתחיל בדרך כלל בחלוקת פופקורן המגדיר את האירוע כקולנועי, נמשך בנאומים ("זה יהיה קצר…") של נציגי הנהלה ומסתיים בהרצאת פתיחה לסרט "לא יותר מ 20 דקות, הם צריכים לחזור הביתה ומחר יום עבודה". במסגרת זאת נכללים גם האיגודים למיניהם ולפעמים השתתפות באירוע מניבה גם נקודות זכות לגמול השתלמות. הסתדרות המורים, לשכת עורכי הדין, משרד הביטחון ואפילו, בשושו משרד ראש הממשלה. ויש גם את ימי העיון שמבקשים, לקינוח של יום ההרצאות והפאנלים התאורטיים גם הרפיה קומית מטעם הקולנוע, כי קולנוע זה בסופו של דבר כיף. וכך, למשל מצאתי עצמי מול 1000 רופאים בכנס בכפר המכביה מדבר על "דמות הרופא בקולנוע" נדחק בין "חידושים בקולונוסקופיה וירטואלית" לארוחת צהריים…
יש את החבורות המגובשות שמזמינות מרצה הביתה, בשישי או בשבת בערב כפעילות חברתית-תרבותית תורמת. כאן החיכוך עם מרצה סלבריטאי היא חלק מהחבילה וההרצאות בדרך כלל ארוכות יותר ונגועות בסביאה מוקדמת של עוגות, משקה ומזון אחר שמגיע עם חלק מהמשתתפים והמשתתפות ושאלות ענייניות כמו "מי עשתה את הפשטידה הנפלאה הזאת, חייבת את המרשם".
ויש את הילדים ובתי הספר, סאגה שוחקת במיוחד. בראשית, אי שם בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת (כולה המאה העשרים) היתה קבוצה שהנחילה למערכת החינוך, יסודי ותיכון ובאופן מאסיבי את מה שנקרא במשך שנים "יום קולנוע ארוך" שזכה לעיבודים וחיקויים והגיע עד קצווי ארץ. היו כאן, בגרעין המייסד אלון גרבוז וסינמטק תל אביב, יהודה סתיו וניסים דיין. משאיבד הסינמטק את משכנו הקבוע, טרם היות הבניין המפואר הציעה נורית שני את שני אולמותיו (אז היו רק שניים) של "קולנוע לב" במרומי דיזנגוף סנטר ובגבור הביקוש הצטרפתי גם אני לסגל המרצים.
ואכן זה היה יום ארוך של קולנוע שהחל בהרצאה בת שעה ורבע מלווה בקטעי סרטים שנבחרו בקפידה על נושא מסוים ולאחר הפסקת אוכל הוקרן סרט באורך מלא. בין הסרטים הארוכים זורם בדמי "אלימות בשכונות העוני" (במקור " Somebody Up There Likes Me") של רוברט וויז עם פול ניומן הצעיר ובהיר העיניים שכבר כבש לבבות, פייר אנג'לי, סאל מינאו, אוורט סלואן והצצה של סטיב מקווין בסיפורו של המתאגרף רוקי גרציאנו (לא לבלבל עם רוקי מרציאנו, סיפור אחר, סרט אחר). הסרט מבוסס על האוטוביוגרפיה שלו, מילדותו ועד לזכייתו ב 1947 באליפות העולם במשקל בינוני והוא רק בן 28. וויז עוקב כאן אחרי ההתעללות שרוקי ברבלה (זה היה שמו של הגיבור בסרט) סובל מידי אביו וההתנגשויות שלו עם רשויות החוק המובילות אותו למעצרים ומאסרים תכופים. לבסוף רוקי מגויס אבל מסרב למלא את חוקי הצבא ועורק. הוא בוחר באגרוף כדי להרוויח כסף מהיר, אך כאשר הוא מגלה שיש לו כישרון טבעי בזירה הוא מחליט להגשים את הפוטנציאל שלו כלוחם. וגם מוצא אהבה. הנוער אהב את הסרט למרות גילו המופלג (1956 ובשחור-לבן) והחיבור ל"רוקי" של סטאלון רק עזר.
סרט נוסף שהוקרן כאן וגם הוא נגע לליבות המתבגרים היה "איה בני" ( במקור " The Search ") של פרד זינמן עם מונטגומרי קליפט . זה היה אחד הסרטים הראשונים שעסקו במצב באירופה לאחר השואה. מיליוני פליטים חסרי משפחה הסתובבו ביבשת מצולקת המלחמה וחיפשו את קרוביהם וביניהם ילדים יתומים רבים חסרי זהות. במרכז העלילה – ילד צ'כי, כנראה יהודי שמחפש את אמו לאחר שהופרד ממנה באושוויץ והיא מחפשת אותו ובינתיים אוסף אותו חייל אמריקאי תחת חסותו, מטפל בו, מלמד אותו אנגלית ואפילו מתכוון לקחת אותו איתו לאמריקה. האם, שנצלה מהמחנות מחפשת אף היא את בנה, מבינה בטעות כי הוא טבע ומתנדבת לעבוד באחת ממחנות ילדי הפליטים. השניים נפגשים בסופו המרגש של הסרט והחיפוש ההדדי מסתיים. גם כאן הדרמה הצליחה להאפיל על העובדה שהסרט צולם ב 1948 וגם הוא בשחור-לבן, ממש על הרקע האמיתי של אירופה ההרוסה.
נושאי ההרצאות הובילו לקראת הסרטים הארוכים והיו "שפת הקולנוע – צילום, פס קול ועריכה", "קולנוע ריאליסטי מול קולנוע עלילתי", "אפקטים בקולנוע" וגם "היצ'קוק – מתח מול אימה", נושא היה חביב במיוחד על יהודה סתיו. את הקטעים להדגמה במהלך ההרצאות, חמישה, שישה קטעים לערך בחרו המרצים ביחד ולחוד מתוך שאריות עותקי סרטים, לפני שאלה נשלחו לגריסה, ממש בפילם שהורכב על גלגל מכונת ההקרנה של "לב". היו כאן קטע מתוך "בצהרי יום" של זינמן שתיאר את הרגעים לפני הרב-קרב הגדול, עם תקתוקו של השעון עד השעה 12, צהרי היום להדגמה של חשיבות קצב וסדר העריכה. היה קטע מ"הציפורים" של היצ'קוק בקטע של מתקפת העורבים המסתדרים על חוטי החשמל מאחורי טיפי הדרן וההתקפה שלהם על ילדי בית הספר הנמלטים כדוגמה לשילוב הצילום, העריכה ופס הקול לבנית מציאות קולנועית אמינה. רגע מתוך "האדמה הטובה" של סידני פרנקלין והמלחמה בארבה שהיה בעצם גרגרי קפה שנזרקו לתוך אקווריום דרכו צולמה הסצנה ובה הכריז פול מוני מלוכסן העיניים " The Wind !! The Wind !! " כשענני חרקים הסתלקו מהשדות המצוירים של תפאורת הכפר בסין.
קטעים נוספים הושאלו מ"רעידת אדמה" של מרק רובסון מ 1974 כדוגמה לאפקטים בסרט אסונות, " "Do You Want To See Something Realy Scary ? מתוך "איזור דמדומים", מסיבת האירוח אצל הצוענים ומתקפת הבולגרים ב"מרוסיה באהבה" כשבונד היה עדיין שון קונורי, קטע הסיום ב"האיש שידע יותר מידי" בגרסה השניה, הצבעונית של היצ'קוק ודוריס דיי ("קה סרה סרה"), ג'יימס סטיוארט והסימפונית של לונדון באלברט הול, את סצנת הסיום ב"חלון אחורי", שוב היצ'קוק ושוב סטיוארט עם ריימונד בר המאיים. וכמובן סצנת המקלחת ב"פסיכו" כשחלק גדול מהתלמידות באולם עוצם את עיניו בבעתה.
מאות אלפי תלמידים מכל גוש דן וגם מחוצה לו עברו במסגרת הזאת. לעיתים שני אולמות עבדו במקביל, שני מרצים שנפגשו בהפסקות הרועשות והומות הנוער כדי להתנשם עמוקות ולהחליף חוויות. בשביל המורים, בעיקר המורות אלה היו שעות של הפוגה, של השלת אחריות ואנחנו, המרצים היינו מחנכים לשעה וחצי וחייבים להתעמת לבדנו עם כמויות ההורמונים התוססים באולמות. לא קל. אבל היו גם רגעים משעשעים כמו זה שבו נגשה אלי מורה, בהפוגה אחרי ההרצאה ואמרה לי ש"מאוד נהניתי, ניסים דיין. יפה מאוד". שעה וחצי עמדתי מול וניסיתי להיות גידי אורשר הכי טוב ובסוף "יופי ניסים דיין"… אבל השכר האמיתי היה, ששנים אח"כ ולפתע באמצע רחוב עוצרים אותי אנשים מבוגרים עכשיו ומזכירים לי את "יום הקולנוע הארוך" וההרצאה ששמעו ב"לב". נשבע שהיו לא מעטים שאמרו שאז התחילו לאהוב קולנוע…
התבנית המוצלחת מאוד שנטבעה כאן זכתה לרפליקות מוזרות לעיתים בפעילות של "סל תרבות ארצי" בפריפריות שהיו לו כוונות טובות אבל איכות ביצוע נוראות. סרטים הוקרנו שם באולמות מאולתרים, לא מוחשכים, בלובי מוצף שמש של אשכולות פייס, במרתפים חסרי איוורור עם ילדים דחוסים על הרצפה ובלי תנאי ישיבה וצפיה נאותים. לא שמעו בהעדר מערכת הגברה, לא ראו בהעדר מכונת הקרנה מתאימה (לא פעם העמידו המארגנים מטול שיקופיות שהוצא מחדר ההנהלה לצורך הקרנת הסרטים) ולא היה שום ערך בפעילויות אלה שגרמו נזק לתרבות הקולנוע, זולת אחזקת מערכת ביורוקרטית מיותרת.
עד שיום אחד אחרי שנים של "כיתות רגליים בפריפריה" (כדברי גילה אלמגור הגדולה), בדרך הביתה מיום של שלוש פעולות רצופות כאלה בחצור הגלילית מהן לא התקיימה אף אחת במלואה, החלטתי שדי. מספיק לרמות. שלוש פעולות שהראשונה היתה אמורה להתחיל בתשע בבוקר, מה שחייב אותי לצאת מהבית בסביבות שש, לנהוג כמעט שלוש שעות, להגיע לאשכול הפיס המקומי ולראות שאולם הספורט החשוך תפוס בשיעור הדרכה של איפור, להבין ששלושת המפגשים שלי יתקיימו בלובי שקירותיו זכוכית חשופה באור שמש שוטף, לגלות שאין ולו כיסא אחד בחלל הזה לעשרות הילדים שהחלו לזרום פנימה, לחכות שינסו, בלא הצלחה לתלות וילונות על הקירות, להביט בעצב בערמת הקלטות שהכנתי להרצאה בהם לא אוכל להשתמש בהעדר מכשיר וידאו ומקרן מתאים, לראות את המורות והמנהלת מתכנסות לחדר המורים לקפה ובורקס, לא להיות מוזמן כאורח שהגיע מרחוק ואחרי כמה שעות של נהיגה, לשמוע על ביטול הפעולה השניה בגלל שהתלמידים עסוקים במקום אחר בשל טעות באירגון ולבסוף להודיע שאין טעם להשאר במקום, לבטל את הכל ולחזור הביתה. ואז, באמצע הדרך, האושר הזה בהקנית תרבות לצעירי הפינות המרוחקות של ארצנו פג ותחושת השליחות מתה. אני בפרסה הזאת לא מוכן להמשיך.
זאת גם היתה הפעם האחרונה, החלטתי וקיימתי שבה עמדתי מול קהל של ילדים שהרצאה על קולנוע היא הדבר האחרון שמעסיק את עולמם המתבגר. מאז קיימתי מאות ואולי יותר הרצאות בפני מי שהיה מעוניין לשמוע ובהנאה גדולה לתפור מפגשים על פי מידות המזמינים. שתים מהן זכורות לי יותר מאחרות. המאתגרת במיוחד התחילה במין חצי בדיחה שנזרקה ע"י מארגני כינוס של אדריכלים – לנסות לדבר על "חלונות ודלתות בקולנוע". האמת, רעיון שנשמע בתחילה מופרך לחלוטין הפך לאתגר שמצא בסופו של תחקיר את הקשר הגנטי בין חלונות ודלתות והקולנוע כמדיום של הצצה וכניסה ויציאה לעולמות שונים. הדוגמאות שמצאתי, לא מעט כאלה, נפרשו ברווח שנפתח בין "קאטר ובון" של אייואן פאסר עם ג'ף בריג'ס בסצנת הדהירה המפוארת של ג'ון הרד הוא אלכס קאטר לתוך חלון טירתו המתנפץ של סטיבן אליוט הוא ג'י ג'י קורד הטייקון הגאוותן, כאקט של שבירת החומות שבין מעמדות, לבין הסצנה הסוראליסטית של הנסיעה במכונית והדלתות הנפתחות בלבירינט המסדרונות המונפש בתחילת "צוללת צהובה" בה מתגלים ונעלמים ארבעת המופלאים ועולמותיהם בתחילת המסע להצלת פפרלאנד.
אבל המפגש המוזר ביותר, האידיוטי, המופרך, המצחיק התחיל דווקא בדרך הכי שגרתית. גרתי אז בתל אביב וניסים דיין, מרצה מבוקש מאוד שאל אותי אם אוכל להחליפו בהרצאת פתיחה לסרט עבור הסתדרות המורים. "אין שום בעיה, הפעם זה לא אירוע מיוחד" אמר. הסרט מוקרן ממילא ב"רב חן" בכיכר דיזנגוף, לא רחוק מהבית והם שכרו את האולם לחצי שעה לפני ההצגה היומית. תבוא לשם בארבע, יחכו לך, תכנס לאולם, דבר 20 דקות על הסרט ואז יפתחו את הדלתות לקהל הרחב ויתחיל הסרט. וכך היה. באתי בעשרה לארבע, כמובן שאיש לא חיכה לי אבל הסדרן שידע שצריכה להיערך הרצאה התיר לי להיכנס. ידעתי באיזה סרט מדובר וראיתי שהוא מוקרן באולם המרכזי. בארבע בדיוק נכנסתי לאולם הגדול, ישבו שם עשרים איש, הלכתי לבמה, נעמדתי מול הקהל והתחלתי לדבר. אחרי כרבע שעה נפתחה הדלת של האולם, ואשה צעירה עמדה בפתח. ביד אחת עטפה דלי של פופקורן, בשניה החזיקה כוס ענקית של קולה. היא עשתה שני צעדים פנימה ונעצרה, קפואה. למרות שהפרידו בינינו עשרות שורות של כסאות קולנוע ראיתי את ההבעה שלה שהכתה אותי כמו קלוזאפ בסרט. ופתאום קלטתי את טירופו של הרגע והמציאות הסתדרה לי באופן שונה והזוי לחלוטין. נגיד, הבריקה בי המחשבה שאני סתם צופה שבא לראות סרט ביומית והקדים לבוא. יושב ובוהה במסך ופתאום נכנס מישהו שאני לא מכיר לאולם, איש מוזר, צועד לבמה ומתחיל להסביר לי על הסרט שאני הולך לראות… משוגע…
סגרתי את המפגש, אמרתי שלום ורצתי הביתה. מהר. עד היום לא שמעתי כלום מאנשי הסתדרות המורים, מניסים דיין וכמובן, עד היום לא ביקשתי ולא קיבלתי שכר על ההרצאה ההזויה הזאת.