שפתיים ישקו

הבוקר , במסגרת "קבלת שבת" בצותא תל אביב, הוקדש האירוע לצבי ינאי, איש דעת רחב אופקים שעסק במדע, תרבות, אמנות פילוסופיה ובצניחה חופשית בעת ובעונה אחת. גם אני הוזמנתי לדבר, במסגרת מכובדת מאוד זאת, אולם בהתארך המפגש המרתק ולאור העובדה שאני היייתי אחד הדוברים האחרונים (בסוף הולכים לקולנוע), החלטתי לקצר את דברי, להשמיט את ההתיייחסות לקולנוע כאמנות וכמשקף הלכי רוח חברתיים ותרבותיים ולדבר בעיקר על "פרידות בקולנוע", הנושא שעליו הוזמנתי לדבר. בסוף הדברים היצגתי את רגעי הסיום מהסרט הנפלא של ג'וספה טורנטורה "סינמה פרדיסו".

להלן ראשי פרקים של הטקסט שהיה מוכן ונשאר במגרה (לפחות חלקו הראשון):
+ לקולנוע יש מוטת כנפיים רחבה, אולי יותר מלכל האמנויות האחרות.
+ וזה לא רק משום שהוא נושא בחובו את כולן: את הדרמה של התאטרון, את המילים של הספרות על רעיונותיהם, את הצלילים של המוסיקה, את רפרודוקצית המציאות של הצילום, את התנועה של המחול, אבל הוא הופך את השלם לגדול ונשגב יותר מסך חלקיו.
"+הקולנוע נושא עימו את אחדות הניגודים : מופשט פוגש כאן את המוחשי, גבוה פוגש את העממי, כסף פוגש אמנות.
+ הקולנוע בורא לנו כל פעם מחדש עולם מקביל לשלנו. לעיתים הוא נע במרחק רב, לעיתים נושק לשלנו. לעיתים זה עולם מופלא יותר, יפה ומושלם שנוכל לברוח אליו. לעיתים עולם צר וכואב, אפל ומעוות, כזה שצריך לתקן.
+באיבחת חיתוך אנחנו עוברים כאן מהווה לעבר, מזנקים לעתיד. ומשם לחלומותינו, לזיכרונותינו, מחצינים את החזון הפנימי שלנו. מסע מסתורי בזמן ובמקום לתוך הנשמה שלנו.
+ והכל מתוך אוסף מסודר , בליל מובן של נקודות אור מרצדות, שחור ולבן וצבע המוקרנות על קיר. ואנחנו מסתכלים על הקיר ומפקירים את כל הרגשות שלנו באותו ריצוד – צחוק ומתח, עונג ודמעה.
+ דליה (הוכברג, אלמנתו של צבי) ביקשה ממני לדבר על "פרידות בקולנוע", עיסוק לח מדמעות. ואני חשבתי על הפרידה האצילית של ריק מאילזה (האמפרי בוגארט ואינגריד ברגמן) ב"קזבלנקה" שהולידה מצידה גם ידידות ארוכת ימים עם הקצין הצרפתי, או על טריקת הדלת של רט בטלר לסקרלט אוהרה (קלארק גייבל וויויאן לי) ב"חלף עם הרוח" שהולידה , אחרי הכל יום חדש. חשבתי על רגע הפרידה האניגמטי של ביל מוריי וסקרלט ג'והנסון ב"אבודים בטוקיו", חשבתי על "פרידה האיראני או על "פרידות" היפאני. אבל אלה פרידות של סוף דרך.
+ אני חיפשתי פרידה שהותירה סימן, רושם, שיש לה המשך. פרידה עם מורשת. ומשום שאנחנו עוסקים בצבי ינאי, איש האשכולות, יש לפרידה זאת ארומה חזקה מאוד של מורשת.
+ אז בחרתי להראות לכם, אולי שוב, את סופו של אחד הסרטים הנפלאים של הקולנוע על הקולנוע, על אהבת הקולנוע והמחוייבות של אהבה כזאת, מחוייבות של מורשת. "סינמה פרדיזו", סרטו של ג'וספה טורנטורה.
+הילד טוטו שגדל בעיירה קטנטנה בסיציליה לצידו של בית הקולנוע ששימש לו מקדש. בית הקולנוע שהציג את הסרטים הגדולים של הוליווד, לצד המורשת האיטלקית הנפלאה, אבל עם סייג אחד. לפני כל הקרנת סרט חדש שהגיע היה הכומר המקומי מדלל את מה שנראה לו כפעילות לא מוסרית. לאחר מותו של אלפרדו המקרין, כשטוטו חוזר לעיירה לביקור אחרי 30 שנה, ולקראת הריסת בית הקולנוע הישן, הוא מקבל גלגל של פילם. באולפן שלו בפאריז הוא מגלה את האוצרות שבפנים. את המורשת שהותיר אחריו המנטור שלו. וזאת הפרידה האמיתית שלו."