סיפור המסע הנפלא של 11 אחים ואחיות המלווים 11 אחים ואחיות פגועי תסמונת דאון לטראק יפיפה וקשה בצפון הודו הפך לסרט תעודי מקסים ומרגש עד דמעות של יונתן ניר. הסרט שהתחרה על פרס "אופיר" ומצטרף לשורה של סרטי תעודה מעולים שנעשו השנה, הוקרן אמש בערוץ 10. מי שראה – הרוויח ובגדול.
…"כי עוד נפשי דרור שואפת,
לא מכרתיה לעגל פז,
כי עוד אאמין באדם,
גם ברוחו, רוח עז"… (שאול טשרניחובסקי)
את הסרט הנפלא הזה ראיתי פעמיים דרך דמעה שקופה, גם בהקרנה לקראת פרס האופיר הממשמש ובא וגם אמש, כשהוקרן בערוץ 10 בתזמון נפלא. ערב תשעה באב שבו אנחנו אמורים להבדיל בין שנאת חינם לאהבת חינם. "אח שלי גיבור" הוא מאגר טהור של אהבה, מחוייבות, קשר, כאב, התגברות ואמונה של איש באחיו ואחותו, ממש, כמו שזה נשמע וכמו שזה נראה.
ושוב עולה השאלה – מהו הקולנוע ואיך צריך לכוון, לראות, לבדוק ולנתח אותו. האם זה הסיפור, הדמויות המופיעות על המסך, הדרך שהן עושות מכאן לשם מול עינינו, ההתפתחות שלהן, החשיפה, העיניין שהן מעוררות בנו, השליחות הרעיונית והמוסרית שהן נושאות על גבן לקרבינו, תאור הסביבה בה הן מתקיימות או אולי השפה הקולנועית שבה כל זה מתואר. זויות הצילום, התאורה, העריכה, המוסיקה, התפאורה, איכות הביצוע והאמינות של הדמויות. האמת היא שהתשובה מתנייעת בין שני קטבים אלה, פעם המאזניים נוטות לכיוון אחד ופעם לשני. כי אם הבמאי ידע לכוון את המצלמה שלו אל הרגע הנכון בזוית הנכונה עם תאורה תומכת ומקרופון רגיש לאובייקט הנכון וידע להניח את השוט בין האחרים להגברת התגובה הרגשית-שכלית שלנו הנה נוצרה הסימביוזה האידאלית, המורכבות המושלמת.
"אח שלי גיבור" מציע כ- 80 דקות כאלה, של בחירות נכונות ומרגשות וחשובות שמשאירות את הצופה מעורב כולו במאבקים הכפולים של אחים ואחיות עם תסמונת דאון ואחים ואחיות בריאים שיוצאים יחדיו להוכיח שאין גבול כמעט ליכולות של הרצון האנושי, שאפשר וגם רצוי לדחוק את המגבלות הפיסיות כדי להגיע להארות וסיפוקים נפשיים. שהרוח ויכולה לגבור על מגבלות הגוף.
הבמאי יונתן ניר עם היזמים-מפיקים אנוש קסל ואיתמר פלג מוציאים חבורה כמעט בלתי אפשרית לטראק בהימלאיה. צפון הודו היא משאת נפש להרבה מטיילים והמסלולים העולים בכיוון נפאל רוויים ישראלים בדרך אל אחת הפסגות המושלגות ואל שיאים אישיים של סבילות, יכולת ונופים מרהיבים ואתגריים. אבל אם ההתמודדות עם הטראקים היא בדרך כלל פיסית, הפעם מוסיפים המעורבים משקלות אנושיים שעלולים בקלות לשבור את המסע. זהו מסע של אמון, של כוונות טובות, של תקוות בין אחים בריאים לאחים פגועים, מאותגרי יכולת.
כל אח או אחות בריא ויש 11 מהם, מלווה אח עם תסמונת דאון, כולם צעירים בשנות ה 20-30 שלהם והנסיון הכואב הוא הנסיון והנטל שהם מביאים מהבית. אנשים צעירים מוצאים עצמם בתפקידי הורים, מחנכים, מלווים, אחראים על הנפש הקרובה להם ביותר, חלקם עם דילמות בלתי פתורות שהם מביאים איתם מהבית. הדיאלוגים הפרטיים מתרחבים במהלך המסע לרבי שיח, הצעירים כולם מתערבים זה בזה להגשמה של אחריות הדדית, והמשפחה הקטנה, הזוגית הופכת למשפחה של שבט.
ניר והמצלמה שלו מלווים את המסע הזה, מהיציאה מהארץ, המפגש הראשון עם הודו – ריחות, שפה ומראות אחרים המהממים את החבורה, ההסתגלות לחיים מחוץ למסגרת המגינה והסגורה של הבית, הבעיות של מפגש עם מנהגים לא מוכרים ומפחידים, הטבילה הראשונה והמהוססת של האחים והאחיות בתרבות שונה.
אחרי נסיעה ארוכה ברכבת ובג'יפים מתחיל המסע הרגלי במעלה ההר שהוא עיקר הקושי. למרות ההכנות המוקדמות לא כולם יכולים לעמוד במאמץ וגם כאן ניכר הרצון לתמוך, לעודד, להכניע את החולשה והעייפות. דוקא כאן מגיע הסרט לשיאים רגשיים ואנושיים, אל מול הבעיות האובייקטיביות והקצרים והמשברונים בקשר. ניר עוקב אחרי האחים והאחיות, אחרי היחסים המתפתחים והמתלקחים בין קבוצת הצעירים הפגועה לבין עצמם. העזרה ההדדית, החיבוקים, ההבנה והאהבה הדוחפת את כולם להגיע אל הפסגה ולגעת בקצה היכולת.
הוא מצליח להעביר את הדאגה של המשתתפים האחד לשני גם לצופים ההופכים מעורבים בכל מאודם במהלך ההולך וקשה אל השיא של הטיול, המהווה גם את הפסגה הרגשית. הוא עושה זאת בעזרת עיין חדה, צילום רגיש ונהדר של יואב קליינמן שיש לו חלק גדול בההצלחה , בעזרת עריכה נבונה ומדוייקת שבונה את המתח ומעצימה את תחושת הקרבה והשייכות של טלי גולדנברג ועם המוסיקה של אהוד בנאי המלווה את המהלך. התערובת של חיוך ודמע, של כאב ועונג, של עצב ושמחה הופכת את המפעל האנושי הזה כולו לפנינה קטנה וכל כך מרגשת.
תודה לך, יונתן ניר על רגעים שבהם החזרת את האימון באדם גם לנו, ולו לשעה אחת קסומה.