חברה טובה שלי שהיתה פעם מבקרת הקולנוע בעיתון יומי מרכזי נשבעת שהמשפט האהוב עליה בקולנוע ובמיוחד בסדרות טלנובלה או מלודרמות שעניינן משפחות אצולה או סתם מולטי עשירים הוא : "Take Him Upstairs". אנחה שפולטת אם המשפחה היגעה אחרי חצי שעה של זמן איכות הורית כשהיא מגישה למטפלת הצמודה את עוללה. היה נחמד, היה מרגש, אבל מספיק ודי. זהו. מעייף. האמת היא שגם מהעבר השני של העולם והפרקטיקה החברתית, בחברה הסוציאליסטית של הקיבוצים במשך שנים רבות, זה מה שהיה קורה בארבע וחצי-חמש אחר הצהריים כשנסתיימה שעת ההורים והקטנים נלקחו לבית הילדים ללינה משותפת.
הורות והורים, זה שם העצם, הנושא והנשוא בלא מעט סרטים וסדרות ושתיים כאלה, המתרחשות מרחק כמאתיים שנה זאת מזאת ובפורמטים שונים לחלוטין מוצעות לנו היום בשרותי הסטרימינג. שתי סדרות מומלצות מאוד, כל אחת ואופיה, כל אחת וסיפוריה, כל אחת ותקופתה, כל אחת קצבה ואורכה. שתיהן, אגב מתקלחות ומסתרקות בסאטירה, שביל באמצע שביל בצד. נכון, העיסוק הכולל הוא במשפחה, כאן וכאן אולם תפקיד ההורים ותפקודם הוא מוטיב מוליך בשתי סדרות אלה.
"בריג'רטון" של נטפליקס היא אמנם סדרה אמריקאית אולם היא עשויה כולה במסורת סבתא של סדרות הקרינולינות של ה- BBC. זאת אחת מהתמחויות היצוא של הטלוויזיה הבריטית, פורמט שיצר כבר מזמן מוטציות מרובות שפשטו בעולם והעמיס פרטי תפאורה ותלבושות מרובים על מחסני בית השידור הציבורי הבריטי. היה להם הרבה זמן לאסוף רקוויזיטים כי קווי המתאר של הסדרות הללו, כמו של "בריג'רטון" שורטטו כבר ברומנים של ג'יין אוסטן מתחילת המאה ה 18 ומשם מצאו דרכם במהלך השנים אל המסך הקטן והגדול. רק בשביל להראות משכילים נזכיר כאן את "תבונה ורגישות" ו"גאווה ודעה קדומה" שמשכו, זאת ליד זאת כקטרים מעשנים את כל השיירה של סיפורים דומים מאז ועד היום, סיפורים מלודרמטיים שלא כל כך החמיאו למעמד האשה, בפרספקטיבה של ה MeToo לפחות.
עיסוקם העיקרי של הורים במלודרמות אלה ו"בריג'רטון" בניהן הוא בעיקר החיפוש האובססיבי ולעיתים גם הסיזיפי אחרי בעל מכובד כבן זוג לעלמה הצעירה העומדת במרכז הסיפור. נראה כי לפחות בחברה הגבוהה, בחוגי האצולה האנגלית הולידו בנות לשם מטרה אחת בלבד. להשיא אותן למעמד רם יותר אם אפשר כדי לטייב מצב כלכלי או לפחות לבן מעמד מקביל. בסין הרחוקה, במציאות שונה לחלוטין היו העניים מוכרים את בנותיהם כדי לחיות ואילו כאן, מסביב לחצר המלוכה בלונדון ובווינזור עשו המשפחות המהוגנות, גם ליידיס ולורדים בעצם בדיוק אותו הדבר. והסיבה – להחזיק אחוזה מפוארת על שלל אריסיה ומשרתיה צריך ממון רב ולדוכסים, למשל כנראה יש יותר. ועליהם נסיכים והכי טוב מלכים שחיפשו שידוך.
התפקיד היחיד של אמא בריג'רטון על מחרוזת ילדיה הוא לחנך אותם כיאות כדי שימצאו עזר שכנגד ובבוא העת להשיא אותם נכון. ליידי ויולט היא אם יחידנית משום שאבא מת עוד לפני תחילת הסדרה מעקיצת דבורה. מוות אידיוטי אותו אנו מכירים גם מהקולנוע הישראלי במשפחה חד הורית חיפנית זעירה ב"כנפים שבורות" של ניר ברגמן. את מקומו באישור או בהטלת וטו על זהותו של הבעל המיועד תופס הבן הבכור אנטוני. הליידי אינה לבד בסביבה המפומפמת של הבון-טון . גם המשפחה ממול, משפחת פת'רינגטון עמוסת בנות שצריך למצוא להן חתן וכמו זה אינו די, לפתע עוד צרה נוחתת על אם הבית כשצעירה זרה מגיעה במצוות אב המשפחה להיות אבן ריחיים נוספת על צווארה. ואל נא נחשוב בטעות כי מדובר רק בשתי אמהות אלה. הקדרה החברתית רותחת מידי שנה לקראת טקס הצגת הבנות שהגיעו לפרקן באירוע מיוחד אל מול המלכה שבוחרת את הטובה בבנות, הנאווה בנשים, הנחשקת בכלות הפוטנציאליות. וההכרזה הזאת מתחילה את המירוץ של המחזרים שמזכיר את מירוץ הסוסים המלכותי באסקוט. במקום אחר ובזמן אחר שואלת מזכירת הקיבוץ את סלאח שבתי שדורש 800 לירות בשביל חבובה בתו להיות לזיגי לאשה "מה זה, מר שבתי, מוכרים אשה כמו היתה סוסה?" "כן, סוסה כזאת, כמו הגברת חבר" עונה סלאח. "סוסה טובה עולה 1500, 2000". שום דבר לא השתנה, כנראה.
"בריג'רטון" משתמשת אמנם באבני הבניה של אוסטן ככל שזה נוגע לסיפור הדרמטי אבל היא משנה את קווי המתאר המגזריים של הסביבה ומטלטלת את הסיפור הרומנטי למציאות מקבילה שמעולם לא התקיימה באמת. אנחנו מועברים כאן לאגדה ממזרית במידה לא קטנה שמעמידה את התפיסה החברתית ההיסטורית ואולי גם הפוליטית מוסרית שלנו במבחן. כי ראו זה פלא ואת הצבעוניות של אלפי השמלות המסתובבות לנו מול העיניים תפוחות וגזורות היטב ואת המקטורנים המעוצבים של הגברים ממלאים לא רק יצורים בהירי עור ועדינים שהורגלנו בהם אלא גם לא מעט שחורים. וגם הם באצילים. איש במאה ה 18 לא חשב אפילו על אפשרות כזאת והשחור היחיד בעל העמדה היה אותלו, וגם הוא, שר צבא מורי בוונציה הרחוקה, דמות בדיונית במחזה שייקספירי.
שונדה ריימס המפיקה וכריס ואן דוזן שהעבירו למסך את אחד מספריה של ג'וליה קווין מספקים באחד הפרקים הסבר לצופים על מהות התופעה. המלך באותה עת, הם מספרים לנו, ג'ורג' השלישי התאהב באשה שחורה החליט להתחתן ולהרחיב גם את רב הגווניות של סביבתו הקרובה וכך נוספו לחצר המלוכה גם דוכסים, לורדים ושחורים אחרים שלמדו לדעת שגם הם באצילים. ג'ורג' של הסדרה יכול לעשות בממלכה מה שהוא רוצה, כי זה טוב להיות מלך ואם הנרי השמיני יכול היה להיפרד באמצע המאה ה 16 מהכנסיה הקתולית ולהקים את זאת האנגליקנית רק בשביל להתגרש מקטרין ולשאת תחתיה את אן בולן, אז גם ג'ורג' שלנו יכול לשנות הלכות. רק בשביל הסדר הטוב נאמר שבמציאות ג'ורג' השלישי היה אחד המלכים ששלטו בבריטניה הגדולה בין השאר יותר מהרבה מלכים אחרים, הפסיד את אמריקה לאמריקאים ובשנותיו האחרונות גם השתגע. ואכן היתה לו מלכה לצידו שקראו לה שרלוט, כמו כאן, אבל היא היתה לבנה כסיד, נסיכה גרמניה מבטן ומלידה.
מעבר למיליון וחצי נשפים, ארמונות מפוארים, מסיבות תה מצועצעות, ארוחות משפחתיות ושבטיות, טיולים בפרקים המופלאים ומהלכים של עקיפות, חסימות וצביעות שמולם הטקטיקות של "האח הגדול" ו"הישרדות" נראות משחקי ילדים, יש כאן כמובן גם סיפור אהבה גדול מהחיים בין ילדת פורצלן עדינה ומושלמת ופרא שחור, גברי ומסוקס. דפני בריג'רטון היא המטרוניתא, מושא קנאתן של בנות החצרות המלוקקים ומי ששמה עיניה בסיימון באסט, הדוכס הגברי מהייסטינגס והוא בה ונפשותיהם נקשרות זה בזאת. כמובן שלא חסרות בעיות בדרך לאיחוד, בייחוד מאחר שהוא כבול בנדר שלא להינשא והיא סובלת מקוצר רוחו של אחיה להכניס אותה ככלה למוסד הנישואין. וגם כאן עומדות כחשרת עננים עניינים של הורות וילדות עשוקה. הכל על פי התפריט המוכר והידוע שתוקע אותנו כבר שנים אל מול המרקעים למיניהם.
מוטו נוסף המלווה אותנו לאורכה של הסדרה הוא חשיבותה של העיתונות. במקרה זה, הרכילות העיתונאית. לא רק שאת הסדרה כולה מלווה בקריינות קולה של ג'ולי אנדריוס המספרת, גם אחת הדמויות המסתוריות, אולי המסתורית שבהן היא של הליידי וויסלדאון, הגיא פינס של הבון-טון שיודעת את כל הסודות הכמוסים ומפרסמת אותם בבוליטין המחולק בחינם על מפתני כל הבנות והבנים שבעולם. והשמועות הופכות לעובדות, רק בשל היותן כתובות ומודפסות, והעובדות משפיעות על ההתנהלות החברתית והמעמד הציבורי של גיבורי הסקנדלים. כן, בעיקר סקנדלים ושערוריות מתפרסמים בעלונה של הגברת המסתורית וגם המלכה אינה חפה מהסקרנות.
"בריג'רטון" היא סדרת ענק, יותרה טלוויזיונית נוטפת בת שמונה פרקים וכל פרק כשעה של הילולת יופי ואסתטיקה, רומנטיקה וקצת סקס ובעיקר טעם של אגדה שיש בה סטירה וצורך לכייל את עולם המושגים שלנו, במפגש הזה בין השמרני למתקדם. והיא בודאי סדרה המצייתת בהכנעה לחוקים החדשים של האקדמיה האמריקאית לקולנוע. מפגש שאחריו, תוך נשימות עמוקות של מאמץ פיסי לא מתון, כיף לקפוץ למשהו חינני, מודרני, ממזרי, קצבי וקומפקטי הרבה יותר. "הורים בקושי" (" Breeders") סדרה אנגלית המתרחשת בלונדון של הימים הללו במשפחה אחת, אבא, אמא ושני ילדים קטנים בני 10 ו 7. הסדרה משודרת ב"יס קומדי".
המבט המתקתק, המטופש או הביקורתי על הורים והורות משתנה בזמן האחרון בסדרות הקומיות של הטלוויזיה והצורך להצגה בוגרת, מאוזנת ואמינה יותר הביא את המסך הקטן סדרות ריאליסטיות כמו "האכזבה" ("The Letdown ") האוסטרלית של אליסון בל, היוצרת והשחקנית בתפקיד הראשי ו"אמהות עובדות" הקנדית של קטרין רייטמן ובכיכובה והן לא היחידות בשטח. התופעה של יוצרים, בעיקר יוצרות שכותבות על עצמן ומעלות את הסיפורים בגוף ראשון כבר אינו מעשה של התגנבות יחידים והמעיין מתגבר במשרדי ההפקה של חברות הטלוויזיה והסטרימינג. וכזאת היא גם "הורים בקושי" המבוסס על חוויות האבהות של מרטין פרימן, שחקן נפלא ומבוקש היום מאוד שכתב עם סיימון בלאקוול וכריס אדיסון את הגיגיו, אולי תוך הלקאה עצמית על חטא, אולי בחיוך של גאווה ונוסטלגיה, על החיים בצל זוגיות מתעמתת וגידול ילדים שלעולם הוא צבר של טעויות.
זוהי סידרה אניקדוטלית, 10 פרקים בני עשרים ומשהו דקות כל אחד החולפים ביעף, שסובבת את חיי היום יום של שני הורים עובדים המתמודדים עם עצמם, עם סביבתם, עם ילדיהם הקטנים ועם הוריהם. שלושה דורות של קונפליקטים זעירים שמרכיבים את ההוויה המוכרת כל כך, בלי להתחנף ועם מבט שיש בו לא מעט ביקורת עצמית אבל עם לא מעט חיוך אירוני. פול ואלי אינם נשואים אמנם אבל חיים ביחד כבר יותר מחמש עשרה שנים ומגדלים את לוק ואווה. עבור אלי זה כבר סיבוב שני והיא משוכנעת שההתמסדות תהרוג את הרומנטיקה ולכן מסרבת להתחתן. אבל טרדות החיים הלחוצים של שניהם שוחקות אותה לאיטן ממילא וצריך לדעת איך למלא את החסרים בתבונה. לא תמיד יש זמן וחשק לכך.
נקודות הקונפליקטים רבות ומוכרות כל כך. מי עובד קשה יותר ולכן מי יקום להרגיע את הילדה הבוכה בלילה. מה עושים מול הפחד של הילד משרפה, אחרי שלמד בבית הספר על הסכנות האורבות בבית. באיזה בית ספר לבחור כדי לממש טוב יותר את הפוטנציאל של יורשי העצר. מה לעשות עם סבא שמופיע פתאום אחרי שנים של נתק. איך להשתיק את הילדים הרועשים בבית הצפוף. האם לעזוב את הבית לשבועות לצרכי עבודה. האם להעדיף את מקום העבודה המוכר והמשעמם על הרפתקאה חדשה ולא מוכרת.
הסדרה שכתובה נפלא, חמוץ מתוק מדגישה את יחסי האהבה-שנאה שלנו לילדינו, רגשות המתחלפים מפזה אחת לשניה כהרף עיין ומציעה קומדיה מתוקה של טעויות שאי אפשר להתחמק מהן. טקסטים מבריקים לעיתים, מוכרים לעיתים בהומור שחור ומצחיק מאוד חולפים כברק ועל הכל החן המהפנט וההרמוניה של כל המשתתפים. על כולם כמובן בני הזוג בתפקידים הראשיים מרטין פרימן שמצדיק את מעמדו המרקיע בעולם התאטרון, הקולנוע והטלוויזיה כפקעת של עצבים שמסרבת להשתחרר ודייזי האגארד המיוחדת כל כך שעבורי היא גילוי מקסים. לידם מייקל מקיין כאבא האבוד של אלי, מצודד ומלא חן, אלן ארמסטרונג וג'ואנה בייקון הוותיקים והמצוינים כהוריו של פול, פטריק בלאדי כבוס-השותף של אלי והילדים המקסימים ג'ורג' וויקמן וגיידה איילס.
אם "בריג'רטון" היא ארוחת גורמה כבדה ומשביעה, "הורים בקושי" היא רפרפת קלילה ואוורירית, סוכריה מתוקה שניתן למצוץ בבינג' אחד. שתי סדרות שיכולות לסדר לכם את הטעם הרע של הקורונה והסגרים בגינה מסביב. מומלץ !