בקפסולה קיומית שונה לחלוטין מעולמה המסוגר והמרוכז של בת' הרמון וגמביט המלכה שלה תוססת מחומצה חברתית סביבתה הקיומית של פיליס שלאפלי. למרות ששתי הנשים השונות לחלוטין זאת מזאת באופי, בגיל, במצב המשפחתי, בעיסוק ובתפיסת החיים שהן מיישמות, כל אחת לחוד בקצה אחר של אמריקה בתקופה סוערת, הן משקפות אישה בדרכה את הרצון לגעת בפסגת המסגרת הכובלת בה מתקיימת כל אחת מהן. הרמון בעולם השחמט הגברי ושלאפלי בפוליטיקה המגדרית, הרמון בעולם הבדיוני של הקולנוע ושלאפלי בריאליה האמיתית העכורה של המציאות. שתיהן מאתגרות את החלום האמריקאי, אחת בהצלחה והשנייה בשברון לב.
הסיפורים של "גמביט המלכה" ו"גברת אמריקה", שתי הסדרות שמציעה עכשיו הטלויזיה מתרחשים מסביב ובתוך שנות השבעים, אבל הם נעים במסלולים מקבילים ולכן לעולם לא יפגשו. הרמון מרוכזת בעצמה ובמטרה להיות אלופת העולם בשחמט ושלאפלי מפזרת את גחמותיה הפוליטיות, מנסה לפרוס כנפיים ולהרחיב מוטת כנף . אחת פועלת פנימה והשנייה מציבה עצמה בחלון ראווה. ובכל זאת – שתי נשים הרודפות אחרי בשורה.
המאבק לשוויון זכויות האישה האמריקאית הוא רב ימים וידע גלים סוערים ואדוותם לפחות בעשרות השנים האחרונות ולמרות ששורשיו נטועים בתחילת המאה הקודמת עדיין לא הגיע לידי מיצוי חוקתי מלא עד היום. "גברת אמריקה" עוסק באירועים שתפחו שוב סביב הפעילות של נשות ה – ERA, התיקון בחוקה לשוויון זכויות נשים ובנסיונותיהן לשכנע את חברי הקונגרס להאריך את תפוגת אפשרויות התיקון להצעת החוק. זאת זכתה אמנם לאישור הקונגרס והסינט, אולם לא למספר מספק של מדינות שחייבות לאשרר אותה. וכדי להשלים הפעולה צריך היה לקנות עוד זמן. אלה מול אלה עמדו התומכות באישור, פעילות זכויות האשה על האידאולוגיות שלהן וקבוצה אסרטיבית במיוחד שהתנגדה. בחוד החנית של האחרונות הציבה עצמה פיליס שלאפלי שניסתה לרכב על המסר החברתי השמרני שלה כדי לממש למעשה שאיפות פוליטיות אישיות.
לכאורה אולי לא ברור מדוע קמות נשים, מתארגנות ויוצאות למחות על אפשרות לזכות במעמד שוויוני למול הגברים. אבל אם תשאלו את פיליס שלאפלי, היא תמהר לענות שאשרור התיקון עשוי היה להוביל לנישואים חד מיניים, הפלות, גיוס חובה לנשים לצבא ארצות הברית, חדרי שירותים משותפים לגברים ונשים וביטול חוקי העבודה שמונעים מנשים לעבוד במקומות מסוכנים. בקיצור – מתוך החשש שהתיקון יוביל ל"התדרדרות ערכית" על פי אמות המידה שלה ושל עוקבותיה השמרניות. והיא הרי שמרנית קיצונית, תמכה בגולדווטר בבחירות כמועמד המפלגה הרפובליקאית לנשיאות ב – 1964 ומחזיקה בדעה שמקומה של האישה בבית ותפקידה לשרת את הבעל. נאה דרשה אבל היא עצמה לא קיימה. את הסיבוב שלה על הרעיון החלה כמעט במקרה, אחרי שתי מערכות בחירות לא מוצלחות לקונגרס של אילינוי כנציגת המפלגה הרפובליקאית והיא כבר בעלת תואר שני בממשל ועם דעות נחרצות על ההתנהלות הביטחונית הכושלת של אמריקה. במהלך המאבקים ומתוך צורך להכיר את החוק אגרה לעצמה גם תואר במשפטים כעורכת דין.
שלאפלי הייתה אישה מרשימה שכתבה ספרים ואיגדה סביבה קבוצה של מעריצות, תחילה בשכונה באילינוי ואח"כ גם במעגלים מתרחבים במדינות השכנות והקימה את ארגון "עצרו את השינוי בחוקה" (Stop ERA) ואח"כ גם את "פורום הנשר" ובראשם יצאה לקרבותיה שהגיעו עד לוושינגטון ולבית הלבן. הרצון שלה להרחיב את השורות ואת ההשפעה הפוליטית הביאו אותה לשיתוף פעולה גם עם כוחות שמרניים קיצוניים מכל הקצוות כמו פונדמנטליסטים, אוונגליסטים, קתולים, מורמונים ויהודים אורתודוקסים ואפילו חברים בקו קלוקס קלאן תמכו בה, עם או בלי הגלימות הלבנות.
מולה עמדו ארגוני הנשים שאגדו קבוצות ליברליות שונות ודרישות מגוונות, החל משוויון זכויות לשחורות, דרישה להכרה בהפלות, זכויות להט"בים ופעילות פמיניסטיות וותיקות שלכל אחת היו הצבע והאגו שלה. למרות חילוקי הדעות, הנושא המרכזי של ה ERA הביא לייסוד ארגון נשים לאומי (NOW) במסגרתו נבנתה האסטרטגיה, הטקטיקה והפרקטיקה של הקרב על השינוי בחוקה והתקיימו מצעדים בוושינגטון ובערים אחרות וליהטה פעילות לוביסטית במוסדות השלטון. סיפור המאבק הזה, המשלב כרוניקה אמתית עם תוספות דרמטיות הכרחיות הוא סיפורה של הסדרה.
דבי וולר יוצרת הסדרה, שמגיעה הנה אחרי "מד מאן" מנסה אמנם להתחקות אחרי הימים הסוערים של הוויכוחים הפמיניסטים ואולי מנקודת המבט הזאת מאבחנת גם את אחד הרגעים המרתקים והחשובים בהתהוותו של הבקע החברתי באמריקה. דמוקרטים מול רפובליקאים, שמרנים מול ליבראלים, ימין מול שמאל. ראדנקס מול אינטלקטואלים, אמריקה של הערים הגדולות מול אמריקה של הפריפריה.
כאן היא מציעה מבנה נרטיבי מעניין, אפילו אוקסימוריני במידה ניכרת. מחד הפוזיציה הבסיסית שלה מצדדת בטיעוניהן ופעילותן של נשות NOW והדמויות הפמיניסטיות הבולטות של התנועה. הן הנערות הטובות במשחק הפוליטי והחברתי, איך אפשר אחרת בעצם אם אתה היום צופה ליבראלי ומוקף באחד משיאיו של עידן METOO. אבל את הדמות הראשית, את הפרוטגוניסטית היא בוחרת דווקא מהצד השני גם בעוצמת דמותה של שלאפלי כפי שהיא מתוארת בתסריט על פי החיים עצמם וגם, לא פחות דומיננטי בבחירה של קיית בלאנשט לגלם את האישה הגדולה והנפוחה מהחיים. וזה, כמעט באופן אינסטינקטיבי מגדיר את ההזדהות הפבלובית של הצופים עם הדמות שיכולה לגעת לא פעם גם בדמוני, באנוכי ובלא אנושי. בלאנשט היא הדאמה האופראית כמעט של המאבק בעד ונגד זכויות והיא עשויה מכל כך הרבה מניירות משחקיות שהיא מצליחה בסכומן לחצות את גבול הזיוף ולחזור ולבנות דמות שיש בה אפילו רגעים אנושיים מרגשים.
בלאנשט היא ללא ספק אחת משתיים-שלוש השחקניות הטובות בעולם היום ולכן גם כשהיא מעצבת דמות קריקטורית, על ההתנהלות, האיפור ובעיקר מתחת לחלת השיער הקלועה המתנוססת על ראשה היא יודעת לעשות את זה ברוב ממדים. עם חיוך קפוא ומתנשא המעביר אותה ברגעים טובים של ניצחון וברגעים אחרים של כישלון צורב היא חוצה את הביצה הפוליטית הטובענית והבוגדנית כדי לצאת מצידה האחר זקופה ובלתי נכנעת. לצידה הרבה נשים המגלמות גם הן בכבוד וביכולת דמויות אמתיות שהפכו להיות גם מיתיות במאבק הפמיניסטי. רוז ביירן כגלוריה סטיינם עיתונאית ופעילה פמיניסטית פוליטית חברתית בולטת שהקימה את המגזין "Ms.", אוזו אדובה היא שירלי צ'יזהולם שהייתה המועמדת השחורה הראשונה לנשיאות ארצות הברית, אליזבת' בנקס המגלמת את ג'יל רקלשאוס פעילה פמיניסטית רפובליקנית, מייסדת שותפה של ארגון "NOW" וראש משרד הבית הלבן לתוכניות עבור נשים, מרגו מרטינדייל כבלה אבצוג חברת קונגרס אמריקאית ופעילה פמיניסטית בולטת, טרייסי אולמן כבטי פרידן פעילה פמיניסטית בולטת, מחברת הספר "המיסטיקה הנשית" וכמובן גם חבורתה ההדוקה והנאמנה של שלאפלי עם שרה פולסון, מלאני לינסקי, קיילי קרטר, מלינדה פייג' המילטון שרובן מגלמות דמויות פיקטיביות שנכתבו לצרכים הדרמטיים של הסיפור. וכמובן הגברים ובראשם ג'ון סלאטרי בתפקיד פרד שלאפלי, בעלה עורך הדין של פיליס.
יותר מש"גברת אמריקה" היא סדרה על פרק מרתק במאבק לשוויון זכויות הנשים בארה"ב, זוהי סידרה על פוליטיקה. סדרה על המאוויים של הדמויות הראשיות והמון אחרות החולפות בה לרגעים, על אגו שלהם, על מאבקים לכח ולשליטה, על החלפת נאמנויות על פי צרכים מידיים, על ניצול אפשרויות ועל שאיפה לנצח בכל מחיר ולדרוס ברוב ההנאה. וולר מציעה לנו כאן, לאורכן של תשעה פרקים מבט פנימה אל המכניזם של מקבלי ההחלטות, קובעי ומובילי דעת קהל וחושפת את הדרך בה נפרטת אידאולוגיה לפרוטות של כדאיות רגעית ושל חשבונות אישיים. והתמונה שנחשפת כאן נכונה בכל מקום בו מבעבעים יצרים של שלטון.
"גברת אמריקה" היא סדרה דרמטית שיכולה ליהנות יותר את מטיבי הלכת בהיסטוריה האמריקאית, בייחוד בזאת של שנות השישים-שבעים-שמונים. המון שמות נזרקים כאן, של נשיאים, של מועמדים לבחירות מקדימות, מועמדים לנשיאות, של חברי קונגרס, של אנשי מפתח במפלגות הדמוקרטית והרפובליקאית, של אנשי ציבור, עיתונאים, פעילים פוליטיים שוודאי אומרים הרבה למי ששוחה היטב בסביבה הזאת. ומן הסתם גם עוזרים להתמצא טוב יותר במהלך ההתנגחויות של שתי הקבוצות הנאבקות על התיקון ועל דחייתו. ואותו עושר של דמויות שמוסיף עניין יכול לגרום גם לתסכול לא קטן לאותם הדיוטות ששמות ואנשים אלה אינם אומרים להם דבר.
כך או כך, הנה הולכת ומתגבשת תשובה לדרישה המוצדקת למעורבות גדולה יותר ויותר של נשים, הן כגיבורות קולנועיות וטלוויזיוניות והן כמי שמוליך את הסיפורים הללו מאחורי הקלעים כמפיקות, במאיות וכמובן שחקניות בתפקידים מרכזיים ומגוונים. ואם זאת הבשורה שמביאה המדיה בעיתות קורונה, אולי אפשר להתנחם גם בזאת.
"גברת אמריקה" – 8 בסולם אורשר.
Mrs. America