התחברנו לנטפליקס וההוויה הטלוויזיונית בבית שלנו החל מהשעה 21:15, כשנגמרת מהדורת החדשות של 10 בערוץ 14 השתנתה. העולם נפתח והאופציות החלו לזרום באשד גועש למרקע החכם שלנו. מעכשיו זה לא רק תחרויות מיזנטרופיות על בישול ואכילה, מופעי אימים של אחד אסי עזר המצווח ואחרים במצבי צבירה שונים אל מול כאלה שמתאמצים לשיר, לרקוד, כאלה שמתאמצים לטפס על מערכות אחיזה מוזרות, מוטציות מודרניות למכשירי עינויים של אינקוויזיציות אכזריות או חלומות ביעותים של מהנדסי קונסטרוקציות, חשופים לעוד ועוד רותם סלע (דווקא נחמדה) מפרסמת מרכז קניות, מזגני אויר ואופנת הלבשה בלי להתבלבל ביניהם, אריזות ממוחזרות של פינות בחדשות או תוכניות ששודרו כבר וקומדיות עבשות, חובבניות וחסרות טעם בערוץ שאמור לעשות לנו את החיים משעשעים יותר.. מעכשיו אפשר לברור בין מאות הצעות של סרטים וסדרות טלוויזיה מהעולם כולו, ולמרות שיש בהמון הסואן הזה הרבה זבל וסתמיות, יש גם כמה יהלומים בורקים.
"שיטת קומינסקי" נולדה לנטפליקס במזל טוב פחות או יותר בזמן שהתחברנו, כלומר היא יחסית סדרה חדשה. בינתיים רק שמונה פרקים ותאמינו לי – זה פחות מידי, אבל כשזה טוב זה כנראה יקר מציאות. האבא של הסדרה הוא צ'אק לורי ושוודאי מוכר לכם לפחות משתי סדרות מצליחות שהפכו מזמן לנכסי צאן ברזל של הסדרות הקומיות "שני גברים וחצי" ו"המפץ הגדול". היו כמובן עוד במעלה הדרך, אבל שני סיטקומים אלה האירו כפנסים את הקטר שלו לפסגה. בספקטרום של הצופה המצפה לטיפה של תחכום גם מסדרות כאלה ניצבו שתי הסדרות בשני קצוות מנוגדים של הגדרת ההומור. בעוד ש"שני גברים וחצי" שהתה אי שם בתחתית עם הומור סקסיסטי שהתגודד לעיתים בין אברי הרביה של הגיבורים, "המפץ הגדול" כוונה דווקא למוח והשתעשעה בדמויות עם אחוזים גבוהים במיוחד של IQ שהתנפצו על אינפנטיליות רגשית כואבת. הפער יצר את ההתנגשות וזאת את הפאנצ'ים הקומיים.
"שיטת קמינסקי" הולכת על אפיון שונה לגמרה. במקום טכניקת סיטקום המציעה בדיחה כל שלושה משפטים וצחוק נוכחות סינתטית בפס הקול של קהל לדרבון הצופים בבית, מדובר כאן על מבנה של מחזות קטנים, דרמות אנושיות ויום יומיות מאובחנות היטב שההומור, כמו הכאב, זרוע בהן באופן אמין, כמו עובדות החיים מסביב לנו. האפיל האדיר של הסדרה, ומכאן גם ההצלחה המטאורית שלה טבול בכתיבה מדוייקת, כנה ונכונה ובביצוע מבריק של שני השחקנים במרכז – מייקל דגלאס ואלן ארקין ובדמויות החולפות לידן במהלך הדרך המשותפת. אם נעצום את העיניים נוכל להיזכר כאן, לשניות ב"תרגיע" של לארי דייויד, בלי הרוע והסרקאזם כמובן וגם ב"הזוג המוזר" משנות ה 70 על פי ניל סיימון עם ג'ק קלוגמן וטוני רנדל. וכמובן הזקנה, הו הזקנה על גלי החום והקור שלה.
סנדי קומינסקי היה פעם כנראה שחקן מצליח אבל הגיל והתחרות האיומה בהוליווד עשו את שלהם ובעשרות השנים האחרונות הוא הפך להיות מורה, מנטור, מדריך שחקנים. ברזומה שלו אפשר למצוא כמה מהכוכבים ובעיקר הכוכבות של הקולנוע, אבל היום יום מזמן לו פרחי כישרונות בשם עצמם, חובבנים שרוצים לממש, לפחות לאחר צהריים את אשלית הגשמת החלום לעמוד על במה. היום קומינסקי הוא עמוק בגיל השלישי, אחרי 70, מנהל את הסדנה שלו בגרעון תמידי בעזרת בתו ומנסה למצוץ את שארית הצוף שהחיים הותירו לגבר בגילו, גרוש כבר לפחות שלוש פעמים. המוטו שלו "אנחנו כולנו מפחדים, בגלל שזה עולם מפחיד, אבל אנחנו מצליחים לעבור את זה כי אנחנו לא לבד".
נורמן ניולנדר, ידידו הטוב וסוכנו האישי, הוא אמיד מאוד, ציני, מפוקח ובעלה של איילין, אשתו מזה 40 שנה הגוססת מסרטן. כבר שלוש שנים שהוא לא נכנס למשרדו המפואר המתנהל מעצמו והמוטו שלו הוא " העבודה שלי אינה מספקת אותי יותר, ובדיוק עכשיו הכנסתי את הבת שלי בת ה 45 למוסד גמילה. אני מתעורר כל בוקר והמחשבה הראשונה שלי היא איזה חלק מהגוף שלי לא עובד היום". השניים עוברים במהלך הסדרה שורה של אירועים המקרבים אותם יותר האחד לשני ומדגישים את הצורך של איש ברעיהו, אפילו שהשלמה כזאת אינה פשוטה, בוודאי לא אצל מי שנסיון החיים שלהם כל כך שונה, שלא לדבר על מצבם הכלכלי.
הפרק הראשון מהשמונה המוצעים לנו יעסוק בעבודת השחקן על הימנעות ובה יפגוש סנדי את ליסה, תלמידה בוגרת יותר ויתחיל במהלך להעמקת היחסים בשעה שנורמן יתמודד עם מחלת אשתו. בפרק השני עבודת הסוכן על אבלו יעזור סנדי לנורמן לארגן את לווית אשתו איילין (שתמשיך להופיע למרות זאת גם בפרקים הבאים) ויזמין את ליסה לדייט מיוחד ונורמן, מצידו יזכה לרגעים מול כיתתו של סנדי ויטיח בהם ש"זה כואב להיות אנושי, ממש כואב כי להיות בן אדם ולהיות פגיע זה בדיוק אותם הדברים המחורבנים". בפרק השלישי שיקדש לעבודת הערמונית על גודלה ובה יתמודד סנדי עם בעיה הולכת ומחמירה בבלוטת הערמונית שלו ועם תלמידיו ואילו נורמן יתמודד עם בתו פיבי ועם בעיות השתיה והסמים שלה. כאן נכיר גם את הרופא הסדיסט של סנדי בגילומו של דני דה ויטו, על כל המשמעויות…
בפרק הרביעי עבודת רצפת האגן על צפצופה יתמכו שני החברים זה בזה כשסנדי מצפה לתוצאות הביופסיה ונורמן מתמודד עם התנהגותה של פיבי. בחמישי עבודת הסוכן על הכתרתו נורמן חושש שטעה בהערכתו את בתו וסנדי מבקש לעלות שלב ביחסיו עם ליסה. בפרק השישי עבודת הבת על היגמלותה מסיעים השניים את פיבי למוסד גמילה וסנדי מתמודד עם בעיות כלכליות המאיימות על כיתת האומן שלו. בפרק השביעי התחייבות מחייבת נורמן שוקל לעזור לסינדי כלכלית, סינדי מנסה ליישר ההדורים עם ליסה ומינדי בתו של סינדי מייצבת את המצב הכלכלי. בפרק האחרון עבודת האלמנה על גישושה נורמן אוכל צהרים תוקפניים עם אלמנה שהיתה חברה של אשתו המתה, סנדי ונורמן משתתפים באירוע לגיוס כספים למלחמה בפרקינסון ונורמן נרדף ע"י אשה מעברו.
לורי, דרך הדמויות שיצר מדבר על כל מה שמעסיק את בני הגיל השלישי ואולי יוכל לעניין גם את אלה המחפשים הצצה לעולם הזה שלרבים הוא טריטוריה לא מוכרת ואולי גם לא נחשקת. למרות שכולנו מגיע לשלב וכדאי להתכונן. אבל הוא עושה זאת ביכולת מדוייקת ורווית אמפטיה ועם המון הומור. הגיבורים שלו מדברים על אהבה מאוחרת, על אובדן, על סקס, על כסף, על תקוות ואכזבות, על התמכרות וסמים ועל בעיות פרוסטטה באותו להט ובלי לרדד את הנושאים. סנדי ונורמן הן דמויות המודעות לעצמן ולמצבן, עם ניסיון חיים עשיר שמציץ מהטקסטים הנזרקים בניהם, כמו במשחק פינג פונג של מיומנים.
הבחירה בשני השחקנים לתפקידים הראשיים גם היא נפלאה. מייקל דגלאס, בשלהיי קריירה קולנועית מפוארת שבה גילם בדרך כלל דמויות הגדולות ונפוחות מהחיים, בדרך כלל נטולות הומור מתחיל כאן בטלוויזיה מחזור חדש של יכולות שיש בהן גם חיוך, מוצר די נדיר בארסנל העבודות שלו. אלן ארקין, קומיקאי מלידה, איש של תערובת של אנדרסטייטמנט וטירוף שמניח כאן את כל עוצמת כשרונו. השילוב בין השניים עובד נהדר וההנאה שלהם, בכל רגע ובכל מצב בגילום שני החברים השונים כל כך באופי ובכל זאת מצליחים לחיות יחדיו כבר כל כך הרבה זמן, מדיפה ארומה מדבקת.
למרות שסנדי מגדיר את החיים שלהם כמי ש"נוסעים בספינות ששוקעות לאיטן" ונורמן עונה לו "שלך היא איטית ? אני כמו הטיטאניק שרק החרטום שלה נשאר מעל למים…" אני מחכה כבר לעונה שניה כדי לראות בנשימה אחת את השניים ממשיכים לצוף לעבר האופק . מומלץ !!!