"אדמונד דה ברז'ראק" – טנגו מהנה של קולנוע ותיאטרון , 9 בסולם אורשר . גידי אורשר

ושוב אנחנו חוזרים לריקוד הטנגו רב השנים שמוביל הקולנוע עם התאטרון. מחול מסחרר בשניים שמתנהל במצבי רוח וצבירה שונים במהלך למעלה ממאה ועשרים שנות חייו של המדיום הצעיר יותר בזוגיות ההדוקה הזאת. ולא בכדי מתייצב כאן גם "אדמונד דה ברז'ראק", סרטו של הצרפתי אלכסיס מיכאליק ועוקב באמפטיה מחויכת, כבסיפור של אגדה למבוגרים, עם הגרסה שלו על ההליך המפותל של צירי הלידה לאחד המחזות המפורסמים בעולם. הסיפור צרפתי, הגיבורים צרפתיים, התיאטרון צרפתי ובוודאי שהקולנוע, לפחות על פי התאוריות הפרנקופוניות – כולו צרפתי. להלן הגרסה הצרפתית לשלוש האחדויות. 360 מעלות העוטפות קרואסון פריך וטעים לחיך.

שהרי אם נספור, עשרה קבין של סרטים העוסקים באמנות ירדו על העולם ותשעה מהם מתרחשים בעולם התאטרון. ומתוכם, חלק הארי הוא סרטים צרפתיים – האומה האובססיבית אולי בעולם בעיסוק באמנות בכלל ובאמנות הקולנוע בפרט. אז הנה עוד סרט שמקדיש הקולנוע לעולם התיאטרון ולגיבורי התרבות שלו. וכאמור, בגלל שזה סרט צרפתי – לאחד מגיבורי המחזאות הצרפתית ולאירועים סביב הפקת "סירנו דה ברז'ראק".

"אדמונד" מיישר שורות עם טור ארוך של סרטים המתארים את המתרחש מאחורי הקלעים של עולם התאטרון והמכניקה המסובכת והקסומה של היצירה שאינם נגלים לקהל, זאת גם כדי לחשוף טפח גם על קיומו ודרכו הוא. בחינת זה אני וזה האח שלי. תיבת הנוח הקולנועית הזאת בנויה מדורים מדורים שבהם נחים סרטים כמו "שורת המקהלה", "בירדמן", "המלביש", "גברת האנדרסון", "מולייר", "הכל אודות חווה" ו"כוכב נולד" על גרסאותיו ואפילו "המטרו האחרון" ו"חיים של אחרים" (הבחירה בסרטים אלה היא ממש מקרית). מאידך מציע הקולנוע את העיבודים שלו למחזות מפורסמים החל מהקלאסיקה של שייקספיר ועד המחזות המודרניים יותר של ארתור מילר, טנסי וויליאמס, אולבי ואוניל. "אדמונד" שגם הוא החל את הדרך כמחזה על במה מצא מקום צנוע אך חמים ונוח במסדרון המחבר בין כל אלה.

ולכן אין זה פלא שהסיפור מתחיל למעשה בפרולוג קצר ובכמה אזכורים הממקמים את הסיפור על רצף היסטורי ב 1895 – השנה בה נולד גם הראינוע באופן רשמי. זאת השנה בה ערכו האחים לומייר את הצגת הסינמה הראשונה בה נמכרו כרטיסים לאירוע של הפלא החדש שמזיז תמונות סטטיות ונופח בהן חיים. זאת השנה שבה הורשע אלפרד דרייפוס בעוון בגידה במולדת הצרפתית, השנה שבה משורר ומחזאי צעיר וכנראה גם מוכשר ושמו אדמונד רוסטאן העלה בהצגת בכורה את "הנסיכה הרחוקה" בכיכובה הפומפוזי של שרה ברנרד הגדולה מכולם בכישלון מסחרי ואמנותי מוחץ. שנתיים לקח לו להגות, לכתוב, להעלות על הבמה את הפרויקט הבא שלו שהפך אותו לאחד המחזאים החשובים של התאטרון ולחבר הצעיר ביותר באקדמיה הצרפתית לאמנויות. "סירנו דה ברז'ראק" שלו שעלה לראשונה על הבמה בסוף דצמבר 1897 הוצג כבר עשרים אלף פעמים במאה השנים האחרונות ואת דמותו של סירנו שיחקו עשרות שחקנים, מהם רק בצרפת מקונסטאן קוקלאן שהיה הראשון ועד דפארדייה. והיו כמובן גרסאות קולנועיות נוספות, גם בהוליווד, עם חוזה פרר (1950) וסטיב מרטין (1987), בין השאר.

לאורכה של כל הצפיה, המהנה, ב"אדמונד" פשוט אי אפשר להתעלם מההשפעה הדרמטית המרחפת מעליו של "שייקספיר מאוהב" של ג'ו מאדן שהופק 21 שנים קודם ונתקבע כתבנית, סרט שהלך בעקבות דמותו של המחזאי האנגלי בעת כתיבת והפקת "רומיאו ויוליה". זה אותו הסגנון, אותו קצב, אותה התפתחות עלילתית, שלא לדבר על אופיו הדומה של מחזה המטרה על התפניות הדרמטיות והחיפוש האובססיבי והסיזיפי אחרי האהבה. כהערת אגב סגנונית אפשר להניח כאן גם את "למצוא את ארץ לעולם לא" של מרק פורסטר על דמותו של ג'יימס מתיו בארי ו"פיטר פן", עוד להיט תיאטרלי שהליך יצירתו הפך לסרט קולנוע.

התבנית דומה, חוזרת על עצמה בסרטים הללו, הפסאודו-ביוגרפים שבהם שזורים פרקים הסטוריים מהתקופה, הסביבה, התפאורה, התלבושות והארומה בה מתרחשים הסרטים ו"אדמונד" בתוכם, עם מובאות מהיצירות האחרות המרכיבות את הכרונולוגיה האמנותית של הגיבור. וגם כאן המחזאי במרכז אינו מוכן עם הצגה אותה הוא מבטיח לכתוב, והכתיבה מתרחשת על רקע האירועים המקיפים אותו ומשפיעים על חייו ועל מהלכה של העלילה.

על פי מיכאליק, במקרה של רוסטאן שהיה שרוי במחסום יצירתי זה קורה כשקוקלאן, אחד השחקנים המפורסמים של הבמה הצרפתית בשלהי המאה ה -19 מתדפק על דלתו בהמלצתה של ברנהרדט ומציע לו הצעה שאי אפשר לסרב לה – לכתוב לו מחזה שיוכיח שוב את גדולתו.  אדמונד כמובן נרתם למשימה ומבטיח קומדיה בשלוש מערכות שתכתב תוך שבוע, אך החיים וצוק העיתים מאריכים את הזמן לחודשים ארוכים וליצירה בימתית שיש בה שחוק ודמע בחמש מערכות. לא שיגרתי בתקופה ההיא. את הניעור ההכרחי מהאלם היצירתי חייב אדמונד להונורה, בעל בית קפה, גבר שחור וחובב ספר המכוון אותו לדמותו של סירנו דה ברז'ראק ובונה איתו קווים לדמותו של מי שיזכה לתהילת עולם במחזה שייכתב עליו. סיראנו האמיתי, או בשמו המלא הרקול סאביניין סיראנו דה ברז'ראק, היה סופר ומחזאי בן דורו של מולייר, אמצע המאה ה 17 שאהב לשלוף חרבו ולהגן גם על כבודו וגם על מלכו לואי ה 13 במלחמות 30 השנה והיה מהראשונים שכתבו סיפורי מדע בדיוני על מסעות בחלל לירח ולשמש.

את הבשר העלילתי הוסיף רוסטאן בעקבות בקשה של חברו ליאונידס, שחקן מלהקת התאטרון שלו,שהיה אמנם יפה תואר ומצודד נשים אבל כנראה לא חכם גדול, להיות לו לפה בחיזוריו אחרי ז'אן תופרת ממחלקת התלבושות של התאטרון. אדמונד הסכים ונלכד. למרות שהיה נשוי לאשה שהעריצה ופרנסה אותו, גם הוא התאהב בנערה ואולי בעצם התאהב בהתאהבות. וכך, לאיטה נבנית לה הסיטואציה שהופכת את מכתבי האהבה שכותב אדמונד בשמו של חברו לטקסטים במחזה שקורם עור וגידים, למהלך של חזרות המופרע כל פעם מצרות ההפקה המסובכת. קומדיה של טעויות הופכת לדרמה אמתית שסופה נושא סממנים טראגיים למי שמחפש סיום בסגנון "והם חיו באושר ובעושר על יום מותם", אבל התרוממות רוח למי שמאמין בכוחה של האהבה ובתפקידה בחיינו.

מיכאליק מעבד היטב את המחזה הבימתי שלו ומעבירו באופן מוצלח מאוד לקולנוע שמצליח לשבור את אחדות הזמן והמקום בתנועה תזזיתית של עריכה מהירה ומצלמה שאינה שוקטת לרגע. הוא מדייק גם בסיפור המסגרת שלו מסביב להפקת הצגת התאטרון ומעמיד שורה של דמויות הממלאות תפקידים כפולים. כך קוקלאן הוא סיראנו, ליאונידס הוא כריסטיאן, וז'אן היא רוקסאן.  התוצאה מלבבת, משעשעת, אינטליגנטית ומרגשת, בעיקר לקראת סופה ומצליחה להעביר את רוח הזמן שדוהר קדימה. שורה של שחקנים נפלאים ממלאים את התפקידים הראשיים, חלקם בנפיחות המתבקשת לסגנון המשחק של המאה ה 19 וחלקם בעדינות ואנושיות ההכרחיים להתערבות של המסגרת הקולנועית. את דמותו של אדמונד מגלם תומס סוליברה הצעיר בחן רב, ז'אן היא לוסי בוז'ואה המתוקה והמרגשת, טום ליב הוא ליאונידס בתפקיד (גם במחזה) מעט כפוי טובה, מתילד סנייה היא מריה לגו, השחקנית המבוגרת ופילגשם של שני המפיקים-סרסורים של הפקת התיאטרון, שנכפתה על אדמונד לגלום רוקסאן. ועל כולם אוליבייה גורמה בתפקיד קוקלאן – סיראנו שחוגג כאן את ההגזמה הנפלאה של הנפיחות הצרפתית. וכבלגי הוא יכול להרשות לעצמו לעשות זאת בהנאה רבה. כן, זה אותו גורמה , כוכבם של סרטי האחים דרדן ושורה של סרטים נפלאים נוספים. שחקן נפלא.

"אדמונד" הוא סרט המתאים בראש ובראשונה למי שמכור לתרבות הצרפתית ולסרטים העוסקים באמנות ובעולמות הסובבים אותם. כביכול, סרט לאניני טעם, אבל לאו דווקא. הוא משעשע, חד, מהיר, רווי בטקסטים שנונים ולקראת הסוף, מרגש ממש. יופי של סרט להעביר איתו כמעט שעתיים של תרבות מרתקת, קלילה ומהנה. והערת סיום : כדאי להישאר עד הסוף – על רקע הכותרות מוקרנים קטעי סרטים מהפקות שונות של סירנו, כולל המקורית שבסרט. שווה.

"אדמונד דה ברז'ראק" – 9 בסולם אורשר
Edmond

רוצה לשתף ?