קצין וותיק ומוערך במשמר הגבול ששרת כל חייו בשטחים ועומד ימים לפני יציאה לפנסיה נדרש למשימה אחרונה. בהוראה ישירה מראש הממשלה הוא צריך ללוות לכפרו שליד ג'נין אסיר ביטחוני מבוגר ששהה בכלא שנים רבות ועכשיו הוא חולה סופני, ימים לקראת מותו. האסיר הואשם בארגון והפעלה של לא מעט מעשי טרור שהביאו למותם של ישראלים רבים ובהם גם כמה מחבריו לנשק של הקצין. אל האסיר מתלווה משפחתו הקטנה – בנו, אשתו וילדתם הצעירה.
השוטר שונא ערבים, הרג בפעילות מבצעית כמה וכמה, מתנגד לבצע את המשימה אולם מפקדו מצליח לשכנע אותו בטענה שאם לא ימלא את הפקודה הוא יועמד לדין והפנסיה שלו תשלל ממנו. וללא הפנסיה אין עתיד לקצינים וותיקים ומזדקנים. השוטר יוצא לדרך בראש יחידה קטנה ומאומנת ובדרך מצטרפת איליו אלמנה זה מקרוב מאחד המאחזים שקבוצת מחבלים תקפה את הקרוון שלה, הרגה את בעלה ושלושת ילדיה ושרפה את הנווה השלו בעמק בין הרים.
המסע בלב טריטוריה עויינת מזמן מפגשים אלימים עם קבוצת מחבלי חמאס אלימה שתוקפת את השיירה, עם גנבים שמנסים לפגוע בהם באישון לילה ועם כמה נערי גבעות שגם הם מנסים לחסום באלימות את הדרך אל המטרה הנכספת – ארץ מולדתו האהובה של האסיר הזקן.
כמובן, שהקשיים ההדדיים, האמונה באל עליון, הצורך של איש ברעיהו וברעותו, כמו זמן האיכות המשותף גורמים לשני הצדדים להכיר ולהתקרב זה לזה, האלמנה הופכת אפילו למגנת הערבים ופטרוניתם, ולקראת סופה של הדרך ילחצו השונאים זה את ידו של זה, יביעו הבנה ואהבה ויקראו להפסקת מעשי האיבה ההדדיים.
הנה סרט שישמח את אנשי שלום עכשיו ומאוד לא ימצא חן בעיני שרת התרבות שלנו.
סקוט קופר ששורשיו באמריקה והמיתולוגיה ההתישבותית שלה, חובותיו לקולנוע המארח וצורך במסר חברתי לעם שסוע בעידן טראמפ מציע את הסיפור במסגרת מערבון, קלאסי ממש, בלי נסיון לשבור שום גבולות סגנוניים. כאן מדובר בקצין וותיק מצבא ארה"ב של סוף המאה ה 19, איש הפריפריה והמרחבים הנכבשים והמלחמה באינדיאנים שעדיין נאבקו נגד הגליתם מבתיהם וכינוסם בשמורות מוגדרות וצ'יף שהיה דמות מרכזית במאבק.
גם קפטן ג'וסף בלוקר הוא ווטראן של קרבות לעיתים קרובות בלתי אנושיים נגד אוייב חלש ממנו המיישם טכניקות של קומנדו אכזרי וגם הוא מפתח שנאה לאינדיאנים שהרגו כמה מחבריו הקרובים לנשק וללב. הפקודה שהוא מקבל היא נשיאותית, להעביר את הצ'יף מבית הסוהר בניו מקסיקו לשמורה במונטנה, מכורתו של האינדיאני. הצ'יף "נץ צהוב" הוא היריב המר אותו הוא מתעב, אכול סרטן והאלמנה היא רוזלי קווייד שמחלימה מהר מאוד מההלם של טבח יקיריה ע"י כנופית קומאנצ'י והופכת עורה לטובת הילידים הגאים אך המפוחדים.
המערבון היה מתמיד סוג של ניר לקמוס חברתי, הז'אנר המשקף והמזוהה ביותר עם הערכים והצרכים החברתיים, האופנתיים וגם הפוליטים באמריקה, בעיקר משום שליווה כמעט צמוד כרוניקה את המהלך מערבה של אמריקה מים אל ים. ההסטוריה והמיתולוגיה התערבו כאן זאת בזאת ובמהלכם של השנים ידעה הוליווד להתאים את הסיפורים, הנושאים והמסרים לפוליטיקה. בעיקר על פי רמזים שהגיעו מלמעלה.
בשנים האחרונות הפך הז'אנר שהיה עמוס בסרטים לדליל הרבה יותר והיום צריך סיבה אמיתית כדי לזווג סיפור למסגרת הסגנונית הזאת. אז מה היתה הסיבה של קופר ?
בהעדר אפילו כל נסיון לחדש בתחום המהלך העלילתי – הסרט הולך בעקבות הסלולים היטב של סרט המסע לתוך המערב, ותוך הוכחות ברורות שגם סגנון הצילום היפיפה כשלעצמו גם הוא לא מחדש דבר, יש לחפש את הסיבה אולי ברעיון המרחף מעל. סיפור הצורך האנושי של יריבות להגיע לקיצה תוך הסכמה, הכרה בעובדה שמעשי האלימות מובילים רק לעוד אלימות, הקשר שבין מיעוטים (אתניים נגיד) והרוב והצורך באמונה ובחזקתו של האל. האמת – גם כאן השגרה מפהקת, אבל אולי הכרחית בעולם שהולך ומטריף עצמו להתנגחויות, הקצנה ואלימות.
כך או כך הסרט הארוך (ושוב חוזרים לאחרונה ומציעים לנו סרטים שגולשים שלא בטובתנו הצופים מעבר לשעתיים פלוס), האפל (חלק גדול מהאירועים מתרחש בלילה) והאיטי הזה עם שלושה-ארבעה מפגשי אקשן קצרים ובניהם הרבה שתיקות ושיחות לחש של נפש לנפש ותקריבים שצריכה להיות להם משמעות (לא תמיד) מקבע תחושה של מסטיק שנמתח ונמתח עד שהוא מגיע לסוף שאינו מרגש שהדבר היחיד המשמח בו הוא שזה סוף הסרט.
כריסטיאן בייל כקפטן בלוקר לא מדבר הרבה אבל מצליח להעביר בכבדות המאופקת שלו תחושה של דמות בדרך אל הישועה, את רוזמונט פייק בתפקיד האלמנה השכולה אני לא יכול לשאת אחרי שראיתי אותה בתפקיד המחבלת ב"שישה ימים באנטבה" הנורא שצפוי לנו, וס סטודי בתפקיד הצ'יף עושה "העתק הדבק" מתפקידים דומים בסרטים דומים וכל השאר מגיעים לשניה וחצי ונעלמים בלי להשאיר עקבות. הופתעתי אך שמחתי לגלות כאן את פיטר מולן הסקוטי בתפקיד אפיזודי של קולונל אמריקאי שאשתו היא "שוברים שתיקה" במונחים של עם אחר ומקום אחר.
למרות ההנצחה של הטבע הפראי שגם הוא, בדרך כל מערבונים, חלק מהמכשולים עליהם צריכים הגיבורים להתגבר, עם צילומים מרהיבים של מסאנובו טקיאנאגי ששיתף כבר פעולה עם סקוט ועם בייל, הסרט לא משאיר אחריו שום עקבות משמעותיים וילך ויטשטש במעלה הימים הקרובים. לא רע אבל בהחלט לא הרכחי.
"אויבים" – שבע בסולם אורשר
Hostiles