את דרגות הסגן העניק הצאר הרוסי פאוול אי שם בתחילת המאה ה -19 ללייטננט קיז'ה בעצת המנגנון הביורוקרטי של הצבא האימפריאליסטי הלבן. מאז היה הלייטננט לחביבו של הצאר, בעיקר משום שסיפור חייו של זה נגע לליבו של השליט הרוסי שהתעניין במהלכיו הצבאיים, בעלילות הגבורה שלו בצבא וגם בחייו הפרטיים. הביורוקרטים דאגו להביא לידיעת הצאר סיפורים גם על אירוסיו, חתונתו, ופרטים נוספים על חייו של הקצין המועדף וכשגברה התעניינות הצאר הוא דרש להיפגש עם קיז'ה. אבל אהה. לא היה לייטננט כזה בשם קיז'ה וכל הסיפור המפוברק החל למעשה בתקלה טכנית שהלכה והתנפחה למימדים מסוכנים מאוד. בעיקר משום שהביורוקרטים פחדו לספר למנהיג שנפלה כאן טעות, שהוא העניק את הדרגות למעשה לדמות פיקטיבית. העונש על טעויות כאלה היה חמור והפחד לדווח עליהם שיתק את הפקידים. כדי לסיים את הפרשה המציאה המערכת גם את פרטי מותו ההירואי בקרב של הלייטננט וערכה לו טקס אשכבה מפואר. פיקטיבי כמובן.
הסיפור הזה, שכתב יורי טיניאנוב היה בסיס לסרט פרובוקטיבי שביים בתחילת שנות השלושים בבריה"מ הסטליניסטית, סרט שבגלל הביקורת שלו על הממסד לא אושר להקרנות ע"י הצנזורה הבולשביקית המחמירה והוגדר כ"חתרני". את המוסיקה לסרט כתב סרגיי פרוקופייב, אחד המלחינים הגדולים של המוסיקה בכלל והרוסית בפרט שניהל מצידו מערכת יחסים מורכבת עם המשטר המרכזי והריכוזי במוסקווה. הסרט כאמור נפסל להקרנה, אולם פרוקופייב עיבד את המוסיקה שלו לסוויטה בת חמישה פרקים "הסוויטה של לייטננט קיז'ה" שהפכה להיות אחת היצירות המוכרות והפופולאריות שלו מאז ולעולם. הפרק הרביעי של הסוויטה "מזחלת השלג" מלווה בפס הקול חלקים נכבדים ובהם גם רגעי השיא בסרטו החדש של ווס אנדרסון "אי הכלבים".
הבחירה של אנדרסון ב"מזחלת השלג" אינה אקראית, כמו ששום דבר בסרטו המורכב, העמוס, המרתק ואולי גם החתרני אינו מקרי. אנדרסון ממשיך לסגור מעגלים של הקשר קולנועי גם ברגעים רבים נוספים במהלכו של פס הקול המשמעותי שלו המציע קולות של תיפוף קצבי, כאילו של תופים יפאניים המשמשים רקע לקולות נקישה מלודיים המושפעים מהוראות מדוייקות שהשאיר אחריו דזיגה וורטוב לפס הקול של סרט מכונן אחר "האיש עם מצלמת הקולנוע" שלו. ורטוב, ממניחי היסודות של העריכה הקולנועית, כזכור הוא גאון רוסי נוסף שהיה אחד הבולטים בזרם הפורמליסטי שצמח בבריה"מ של ראשית ימי המהפכה תחילה בספרות ולאחר מכן גם בקולנוע. וכדי לא לגלוש מידי מתחום העניין של "אי הכלבים" רק נסכם שעור קצר זה בתולדות הקולנוע שגם טיניאנוב וגם ורטוב היו מראשי הזרם הזה שבדק בעיקר את הקשר שבין תוכן וצורה, או בהגדרה שלהם "חומר" ו"תחבולה" מתוך הנחה כי "לחומר אין משמעות עד שתופעל עליו התחבולה". ומכאן החיבור בין הסיפור לדרך שבה הוא הולך אל המסך, תוך חשיפה מכוונת של אמצעי הייצור. להלן הסרטים של אנדרסון ובייחוד השניים האחרונים "מלון גראנד בודפשט" ועכשיו בקול רם יותר "אי הכלבים".
במסווה של סיפור על נאמנות וידידות ובמסגרת ז'אנרית של סרט הרפתקאות רב מהמורות הוא מציע לנו "חומר" רווי אמירה פוליטית שיכולה להציב ראי אל מול התנהלותן החברתית-מוסרית-כוחנית של כמה וכמה מדינות גם כעת חיה, ראה תורכיה, ראה כמה ארצות במרכז אירופה, ראה את המצב אצלנו. אוי כמה שזה מזכיר גם אותנו.
אנדרסון בחר למקם את הסרט שלו ביפאן הדיסטופית בעוד עשרים שנה גם משום שהוא ביקר בארץ השמש העולה והתאהב ביופי המלוטש שלה, באמנות ובעיקר בקולנוע היפאני (מוטיבים מסרטיהם של הבמאים היפאנים הדגולים אקירה קורסאווה, אוזו וקוביאשי, שהוא שמו של אחד הפרוטגוניסטים בסרט, נטועים ב"אי הכלבים") המשמשים כר לעיצוב הנפלא של הסרט, אבל כנראה לא רק בשל אלה. הצורך שלו לחפש מדינת ייחוס בעלת אופי פשיסטי מוכח (ראה יפאן האימפריאליסטית של תחילת המאה שעברה) שבה הצייתנות של ההמונים מאפשרת מעשים איומים ובלתי אנושיים של ג'נוסייד חסר אבחנה שלח אותו כנראה מגרמניה (ראשית – זה היה יכול להראות כבר יותר מדי פרובוקטיבי ומלבד זאת הוא הרי עסק באירופה כבר בסרטו הקודם) לשותפת בכירה שלה לציר הרשע.
הסיפור מתרחש בעיר כמו דמוקרטית שבה אמנם נערכות בחירות, אבל אלה מחזירות לשלטון שוב ושוב את אותה שושלת, בית קוביאשי המבססת את השליטה בעיר בעזרת הפחד מאיום קיומי הממומן ע"י גורמים חיצוניים עוינים. במקרה של מגאסאקי (גם בחירת שמה של העיר אינה מקרית) החרדה נובעת ממגפה נוראה המאיימת על בריאות הציבור שנגיפיה נישאים ע"י כלבי העיר, הכלבים החיים במשפחה וגם אלה המשוטטים ברחובות. בהמשך יתברר שהשושלת השלטת שונאת כלבים ואוהבת חתולים ומכאן התוכנית השטנית להרחיק את כל כלבי העיר לאי הזבל המרוחק ובהמשך גם להשמידם. התוכנית משתבשת כאשר ילדון יתום בן 12, בן אחיו וילד טיפוחיו של ראש העיר המרושע מחליט לצאת במטוסו הקטן לאי הכלבים בחיפוש אחרי הכלב האישי שלו שהוא גם שומר ראשו הנאמן. לאחר שהמטוס מתרסק על אי הזבל והילד ניצל ע"י להקת כלבים, יוצאת החבורה בראשותו למסע הצלה תוך חשיפת מעשיו של ראש העיר וקשריו עם היאקוזה, שקריו והמניפולציות הכוחניות-הרסניות שלו בדרך לשימור תקופת כהונה טוטליטארית נוספת.
הסרט שמצוי בהחלט על הרצף המקסים-דידקטי של סרטים כמו "הסיפור שאינו נגמר" ו"צוללת צהובה" מציע את המבנה המוכר של תמימות צעירה נאיבית אך עקשנית ונועזת שכולה הקרבה שיוצאת למסע ארוך ומפותל שכולו מלחמה ברוע המאיים ושליחיו וסופו החזרת הטוב והסדר הציבורי הנכון על כנו. אבל כמו שני הסרטים הללו, ובייחוד סרטם של החיפושיות גם "אי הכלבים" לא מסתפק רק במעקב אחרי עלילות הדרך של הילד אטארי (ב"סיפור שאינו נגמר" שמו של גיבור המסע הוא אטריו…) אל כלבו הנאמן ספוטס ואיתו לתיקון עולם אלא מצרף לסיפור גם משמעויות פוליטיות – חברתיות – הומניות שצריכות ללמד אותנו לקח. השאיפות הכוחניות האישיות של השליט בדרך להמשך שליטתו בנתיניו עוברת לא רק דרך האיום הקיומי התמידי אלא גם דרך הרס סביבתי, עיקור ועקירת החופש האישי ואיום פיסי על שלום הפרט והחברה וצרכיה האמיתיים. וכמו שב"צוללת" ה"בלו מיניס" משתקים את החיים דרך השתקת המוסיקה, כך כאן התנהלות קוביאשי גורמת לרקב הסביבתי בידי טבע ואדם. הפריחה חוזרת לעולם רק אחרי מיגורו של האיום, בעזרת סרג'נט פפר באנד או אטארי וספוט.
אנדרסון הפורמליסט בפועל לא מנסה, כאמור להסתיר את אמצעי הייצור של הסרט. יותר מזה – הוא מתגאה בהם. כאן הוא חוזר בשנית בקרירה שלו לספר את סיפורו באנימציה, בטכניקת ה"סטופ פריים" הקשה לביצוע שמדגישה את חוסר הריאליזם בעיצוב הדמויות. כמה מבקרים מאשימים אותו בחוסר רגש, כנראה מחוסר הבנה שלהם את ההחלטות המושכלות שלו. אנדרסון, בייחוד כאן משכלל את האופי המנוכר של הסרט, מדגיש את המסר על פני הרגש וכמו איינשטיין וורטוב מחפש את הבנה הקוגניטיבית על פני המעורבות הרגשית.
ואמצעי הייצור שלו מרהיבים ביופים וברוחב היריעה שהם פורשים על פני האסתטיקה של האמנות, בייחוד היפאנית. הארכיטיפים המוכרים של צורה וצבע, של מוטיבים מוסיקאלים וויזואלים מציעים פלקטה מרתקת של עיניין המתאחה בעריכה מקפיצה שלא נותנת מנוח. במהלך הדרך הוא מציג שאלות , שהתשובות לחלקן נסתרות, לא מתגלות בראיה ראשונה אך הן מצטברות לאסופה שלוכדת את הצופה גם באניגמה שלה. כדי להעשיר את ה"תחבולה" הוא משתמש כאן בשתי שפות, אנגלית ויפאנית מעביר חלק מהאינפורמציה בעזרת לוחות מודעות, קטעי עיתונים ושידורי טלוויזיה ובקליגרפיה מעורבת.
והדמויות בסרט, כלבים ובני אדם, כולם מעוצבים באופן מלא ורב משמעות. כך הבובות על המסך וכך האוסף המרשים של קולות שחקנים בפס הקול. אנדרסון מגייס הנה את החברה הטובים שלו ומוסיף עליהם כמה שמות חדשים. כך נשמע את בריאן קרנסטון ואדוארד נורטון ובוב בלבן וביל מוריי וג'ף גולדבלום וגרטה גרוויק ופרנסס מקדורמנט וסקרלט ג'והנסון והרווי קייטל ופ. מוריי אברהם ואפילו יוקו אונו. אנסמבל נהדר. הוסיפו לזה אמירות על חברות, אחריות, פמיניזם, תעוזה ולמולם הכח להשחית והרי לכם סרט מקסים, מהפנט, חכם וחשוב. גם לאנדרסון וגם לצופים באשר הם כאן.
"אי הכלבים" – 9 פלוס בסולם אורשר
Isle of Dogs