למרות שמו של הסרט, הגיבור האמיתי והדמות המרכזית כאן ובכל הגרסאות הקודמות בקולנוע, בטלוויזיה ובתאטרון אינו הצעיר אלאדין אלא הג'יני מחולל הנפלאות. השד ממנורת הקסמים. למרות האמפטיה המתפתחת בנו לנסיונות החיזור של בן החייט העני לנסיכה יסמין, הלב הולך אחרי האנרגיות הבלתי נגמרות של מי שמסובב את הסיפור, משפיע על מהלכיו וקובע בסופו של הסרט את גורלותיהם של כל האחרים.
עם יד על הלב, האם מישהו שראה לפחות את שתי הגרסאות של דיסני – המצויירת מ 1992 וזאת הנוכחית המציעה לנו שחקנים בשר ודם זוכר את השמות של מנה מסעוד, נעומי סקוט, מרוואן קנזארי או סקוט וינגר, לינדה לארקין וג'ונתן פרימן (שלושת האחרונים רק בקולותיהם) שהיו שלוש הדמויות המרכזיות של אלאדין, יסמין והקוסם הרשע ג'אעפר ? ולעומת זאת מישהו יכול לשכוח את הניסים והנפלאות שהשפיע רובין וויליאמס – בקולו בלבד בסרט הראשון ואת דוגמיות הכישרון הניתז מהיכולות של חציו העליון השרירי להפליא של וויל סמית בתפקיד השד האנרגטי ?
הדמות של הג'יני היא , כאמור הדמות המרכזית כאשר שני הפרוטגוניסטים של האוהבים במרכז הופכים להיות, בסך הכל פחות משמעותיים. וזה לא חדש. ברוב קומדיות המצבים שנבטו מהקומדיה דל ארטה המסורתית דמויות האוהבים היו החיוורות ביותר, האנמיות ביותר והפחות מעניינות וחשובות למרות שהסיפור עסק למעשה בניסיונות שלהן למצוא האחד את השניה בדרך אל האושר והעושר. אבל אם אלה היו האב המבוגר והקמצן או משרתו החכם ורב התחבולות, הללו עמדו תמיד במרכז ונשאו את כל כובדו של מוסר ההשכל, הטקסטים המשמעותיים והתובנות לטוב ולרע.
וככזה עומד לו גם בשיא המוסיקאלי, במרכז הספקטקל בשתי הגרסאות, שירו של הג'יני "Prince Ali " עם המוסיקה המרנינה של אלן מנקן, המקדם את בואו של האוהב הצעיר לעיר אגרבה במטמורפוזה שלו מגנב קטן ורדוף לנסיך יפה תואר ורב תהילה. ההבדל בין שתי הגרסאות שהפיקה "דיסני" במסגרת ניעור האבק מהקלאסיקות המצויירות שלה ("ספר הג'ונגל" ו"דאמבו") לטובת סרטי כמו לייב אקשן הוא ההבדל ביכולות של הנושאים בעול. בין רובין וויליאמס הגאון, רוח הסערה האנושית, טורנדו של כשרון, חילופי זהויות ויכולות אסוציאטיביות שהיה הג'יני בסרט הראשון לבין החביבות המתקתקה, המחייכת והשרירית (כנראה גם זה בחסדי המחשב), הזהירה והחיוורת מעט של וויל סמית הסימפטי.
למרות שגאי ריצ'י מנסה לחזור כאן לאנרגיות המפוצצות של "לוק סטוק ושני קנים מעשנים" שהזניק אותו למודעות הקולנוע העולמי עם קרדיט שנמשך (נראה) עד היום, הגרסה שלו עובדת על אוקטן נמוך יותר מזאת של רון קלמנטס וג'ון מוסקר של הגרסה הקודמת. תגידו, אולי זה בגלל שבאנימציה, ציורים מה שנקרא יש אפשרות לפזר יותר דמיון להיות קל משקל ורב יכולת בדימויים שאינם כבולים לשום חוק פיסיקאלי או מציאותי אחר. ואני אומר לכם שהיום, למרות שיש שימוש בשחקנים אמיתיים כחומר גלם – הכל אנימציה. ולכן גם בסרט שהוא "לייב אקשן" כביכול, כל האפשרויות פתוחות.
בעולם שאינו פילם מוחשי בר מישוש, עולם דיגיטאלי שבו התמונות הן בעצם אוסף ארוך ומתפתל של נוסחאות מתמטיות אין יותר גבולות של יכולת זולת גבולות הדמיון של הבמאים. מכונת ה CGI מסוגלת להציע יותר בדיוניות מהבדיון, להגשים תשובות ויזואליות לכל חזון ויזואלי, לבנות אימאז'ים שהם סוריאליסטים לחלוטין, רחוקים מכל חוקי כבידה או יחסיות זאת או אחרת מניוטון ועד איינשטיין כולל הוקינג. וככאלה, כאשר התמונות הנעות הן יחידות דוממות המקבלות חיים בעזרת האשליות המתמטיות והאופטיות ובעצם כך מקבלות חיים על המסך מול עינינו זהו, למעשה מעשה הנפשה. אנימציה.
ריצ'י והמעצבים האמנותיים שלו אכן פורסים לעינינו כאן עולם צבעוני, אבל העולם הזה כולו רווי סטראוטיפים של מראות מזרחיים על פי האגדות. הנפח הקסום של הסרט המצויר הקודם נעלם על פני המון פרטים שנדחסים לפריים, מריצים את האקשן יותר, אבל לא תורמים לתחושה של התפעמות. זה בסדר, לא יותר.
למי שלא יודע במה המדובר, להלן תקציר. אלאדין הוא בנו של חייט עני שמתקיים על גנבות קטנות והרבה חן בעיר הגדולה אגרבה כשהוא נעזר בקוף המאולף שלו אבו. הוא פוגש בסמטאות העיר את יסמין, בתו היפה של הסולטן באחד ממסעותיה בקרב נתינה, מתאהב בה כשהוא חושב שהיא בעצם שפחתה של הנסיכה המלווה אותה. למרות השמירה על הארמון הוא מצליח להתגנב פנימה כדי להחזיר לה צמיד זהב שהוריד מידה, מבין את טעותו ונתפס ע"י אנשי הווזיר המלכותי הרשע ג'אפר. זה מוכן לשחרר אותו בתנאי שיפעיל "נוהל שכן", יסכן את חייו, יכנס למערת הקסמים ויוציא משם בשבילו את מנורת הקסמים והג'יני שבתוכה. בעזרת שטיח הפלא הוא מצליח להתגבר על האינסטינקטים שלו לקחת מכל הבא ליד מאוצרות המערה ופוגש כך את הג'יני המשתחרר שמציע לו אפשרות לשלוש משאלות.
אלאדין שיודע שאין לו סיכוי, כגנב דל למצוא חן בעיני הנסיכה מבקש להפוך לנסיך מארץ רחוקה ואכן הופך לנסיך עלי המצודד את לבה של יסמין. יאה-יאדה-יאדה, הווזיר מנסה להשתלט על הג'יני, השדון החביב הופך להיות חברו של אלאדין והעלילה מסתבכת כשג'אעפר מנסה לשבש את התוכניות של הזוג הצעיר בדרכו להשתלט לחלוטין על העיר. אל דאגה, בסוף הסוף הוא סופן של כל האגדות מהסוג הזה.
כדי להיות רלוונטי מנסה ריצ'י שהיה שותף גם בכתיבת התסריט להוסיף נופך אקטואלי בבנית הדמויות. דמותה של יסמין הנסיכה הופכת מדמות נשית פסיבית המתקיימת רק כדי לשמש אובייקט לנישואין ולהמשך המסורת, לצעירה דעתנית שיש לה מה לאמר על תפקידה בעתיד, יש לה כוונות להפוך לסולטנית הראשונה, להיטיב עם עמה ובכלל להיות מעורבת בעינינים מסביב תוך מודעות חברתית ואנושית. תאוות שלטון ותככים אפלים גם הם מבהיקים כאן מידי פעם בשביל התוספת החינוכית, למי שמחפש.
ריצ'י שמתגאה בקטעי אקשן מהירים של רדיפות ובריחה, של זריזות פיסית שהופגנו גם בסרטים קודמים שלו מציע כאן הרבה מהיכולת הזאת, אבל זה בא כמובן על חשבון העמקה של היסודות הרגשיים שיכולים היו לדחוף אותנו להזדהות רבה יותר עם הדמויות.
הגרסה המחודשת של "אלאדין" מרשימה פחות מהגרסה הקודמת, כאמור בעיקר בגלל היעדרות כשרון כמו וויליאמס. חסרונו מורגש כאן בכל רגע ורגע. נכון שסמית חביב וחייכני, אבל חסר לו הטירוף המדבק והמפתיע כל כך של הג'יני המצוייר. גם השחקנים האחרים בתפקידים הראשיים חביבים ואולי גם מצייתים לדרישה של אפיון מזרחי – מצרי קנדי, אנגליה הודית, הולנדי טוניסאי ואמריקאית מאיראן, אבל גם הם אינם גולשים עמוק לתאי הזיכרון והרגש שלנו. הגרסה החדשה מחזור 2019 מעלה השערות נוגות באשר למצב הקריאטיב של אולפני דיסני, לפחות כמחלקה העסוקה יותר בהחלפת מוצרים על המדף רק כדי לשנות את תאריך התפוגה בלי להשקיע מחשבה רבה בארומה של המוצר שלהם. זה פאסט פוד אכיל אבל בהחלט לא מזין במיוחד.
"אלאדין" – 7 בסולם אורשר
Aladdin