מורטי, כדרכו כמעט בכל סרטיו מערב את הקומי בדרמטי, את העצב בחיוך, את המבט האנושי פנימה לנפשה של הגיבורה שלו כשהוא בונה דמויות אמינות ומשכנעות ומציב אותן בסיטואציות מאפיינות ונכונות כל כך.
נאני מורטי הוא היום, ללא כל ספק אחד הבמאים החשובים שפועלים בקולנוע האיטלקי, אם לא החשוב שבהם. לצד מתאו גרונה, פאולו סורנטינו ושאריות רוברטו בניני הוא מציג קולנוע המערב את הפוליטי במלודרמטי כדי ליצור סיפורים אנושיים שיש להם גם משמעות ורלוונטיות בעולם הכאוטי של החברה האיטלקית.
כך היה, במידות ומשקלות שונים בסרטים הקודמים שלו "המיסה הסתיימה", "יומן אינטימי", "חדרו של הבן" ו"יש לנו אפיפיור" בין השאר, וכך זה קורה אולי מעט בהחבא בסרטו החדש "אמא שלי". גם כאן הוא משחק במרחב שבין הפרטי והציבורי, בין שרטוט עדין של דמות ברגעים השבריריים שלה, במעבר בין מצבי צבירה אישיים לבין האמירה הכוללנית יותר של הסביבה בה ולמענה היא פועלת.
סיפור המסגרת משאיר אותנו קרוב לנווה המדבר האישי של מורטי והוא כמובן הקולנוע. הפעם הוא מוותר על התפקיד הראשי ונוטל לעצמו דמות משנית (אך מרכזית) ומניח את האחריות על כתפיה של מרגרטה (השחקנית הנפלאה מרגרטה בוי), במאית קולנוע המצוייה בעיבורם של צילומי סרטה. הסרט, והנה מגיעה הפינה החברתית, עוסק במצבו של בית חרושת שעובדיו עומדים בפני פיטורים והם צריכים להתמודד עם מנהל נפוח ולא קשוב למהדרין (ג'ון טורטורו בתפקיד פרודי משעשע ונפלא).
בין שוט אחד למשניהו, בתוך הבעיות הקיומיות של הפקת ובימוי סרט היא צריכה לטפל באמה הגוססת בבית חולים ובבתה הצעירה המתבגרת שלא מוכנה לוותר אפילו לא על גחמה אחת ויש לא מעט כאלה.מצבה הבריאותי של האם דורש ממנה כוחות נפשיים וזמן איכות והליווי של התבגרות הבת מוצץ את השאר.
מורטי, כדרכו כמעט בכל סרטיו מערב את הקומי בדרמטי, את העצב בחיוך, את המבט האנושי פנימה לנפשה של הגיבורה שלו כשהוא בונה דמויות אמינות ומשכנעות ומציב אותן בסיטואציות מאפיינות ונכונות כל כך. עצם הבחירה להעמיד במרכז אשה בתפקיד במאית, שצריכה להוכיח את הדומינציה והיכולת המקצועית שלה בעולם לא סלחני שדעתה מוסחת ע"י רגעים בהם היא צריכה להוכיח את תפקודה הסראוטיפי המגדרי – כאם וכבת, מעמידים את הסרט גם אל מול כורח אחר, אחראי ומובחן גם בפן החברתי שלו.
זהו גם חשבון קטן, ואולי גם קצת יותר, שהוא עושה עם הקולנוע ועם הגדרת תפקידו ומקומו של הבמאי בתהליך היצירה, חשבון שאותו הוא מכוון כלפי אחרים, אבל גם כלפי עצמו. עד כמה הבמאי עצמאי, עד אנה מגיעה שליטתו ויכולתו לעצב מציאות, כמה הוא יודע לעמוד על דעתו, לשלוח את המסר שלו ולדעת לתקשר עם שחקניו. עד כמה יכולים חייו הפרטיים – גם ברגעים הדרמטיים ביותר לזלוג לתוך העולם הסגור של עבודתו.
מורטי עושה את זה באופן מרגש, מלוטש ומדוייק ומוציא תחת ידיו עוד עבודה קולנועית מבריקה.
"אמא שלי" – 9 בסולם אורשר