"ארץ הנוודים" – דוהר אל האוסקר. סולם אורשר ממשיך בסקירת המועמדים. גידי אורשר

אמריקה היא ארץ הנוודים, מדינת ענק שהמרחבים הפרושים בה בין ים לים מקיימים את עיקר הווייתה והחיים בה הולכים מצד אחד למשניה, חורצים דרכים בטבע המשנה דרכם צורה וצבע. אמריקה היא גוף ענק שהכבישים הם העורקים שבו וכלי הרכב הם כדוריות הדם הנושאות את החיים אל קצותיו. אמריקה היא התנועה המתמדת על סוסים, בעגלות משא חורקות, בכרכרות, במכוניות, במטוסים וברכבות וגם בהרבה בתים על גלגלים. התנועה היא עצמאות, חופש, חירות, מיצוי עצמי ולעיתים גם הגשמה אישית.

נכון, יש את ניו יורק, שיקאגו, סן פרנסיסקו ולוס אנג'לס, כל ציוויליזציה חייבת גם מרכזים עירוניים סואנים שכאלה. אבל עיקרם של החיים מפעמים בין הערים הגדולות במישורים הרחבים, בהרים, בעמקים, בערבות ובמדבריות. אלה רוחשים מיליוני בני אדם המחפשים את עצמם, את יעודם, את חלומם, נוסעים לפגוש את גורלם. ובחיפוש תמידי זה הם הולכים אל הטבע כדי להתמודד איתו, להתמזג בו, כדי לממש אותו ולחיות אותו הכי קרוב ומוחשי שאפשר. חלקם מתוך אידאל, חלקם מתוך כורח אבל כולם בסופו של מסע מתוך אהבה שאין לה תנאים.

גם פרן, הדמות הראשית בסרט "ארץ הנוודים" ("אני לא HOMELESS אני רק HOUSELESS ") היא אחת מאותם מאות אלפים ובעשור השביעי לחייה החליטה להפנות את גבה לממסד שבגד בה ולפתוח סוף סוף בחיים חדשים שיהיו עבורה בעלי משמעות. אחרי שלושים וחמש שנים רזות, נטולות חדווה היא עוזבת את מה שהיה ביתה שהתרוקן, צוררת עצמה בוואן מצוייד בדוחק למחיתה ויוצאת לדרך כדי לפגוש שוב ושוב במורדה את האנשים שנושאים את בתיהם עימם, שעבורם כל מגרש חניה הוא חלקת אלוהים קטנה וכל עבודה מזדמנת מקור לפרנסה לרגע.

פרן יוצאת אל מול, לתוך ועם הטבע כדי לחיות מחדש את רוח החלוצים, האידאל של סוף המאה ה 19 במוטציות ההכרחיות של המאה ה 21. כבר לא סוסים אלא מכוניות, כבר לא כיבוש המרחבים אלא השלמה והתמזגות עימם. הבדידות שנפרקת במפגשים ארעיים עם דמויות כמוה, תומכות, מבינות חולקות צרכים ומחשבות ופותחות מרחק, היא הצורך, היא האושר האמיתי, היא ההגשמה.

חייה בגלגול קודם נמחקו בקריסה של כלכלה מתעתעת ודורסנית, גם ע"י חברת הענק לגבס שנעלה את בית החרושת שהיה עורק החיים היחיד בעיירה הקטנה בנבדה ורוקנה את בתי העובדים וגם לאחר מותו של בעלה. באין כתובת ואפילו מספר מיקוד החלו חיים חדשים שכולם בשליטתה. היציאה אל המרחבים היא גם יציאה אל החופש מבחינתה של פרן, כמו החברים לרגע אותם היא פוגשת בדרכים ואיתם היא חולקת את המפגשים האנושיים הקטנים והמרגשים.

קלואי ז'או הבמאית הסינית הצעירה שהתמקמה בארה"ב חוזרת לסגנון העדין, הרגיש, המתבונן שהציגה בסרט קודם שלה "הרוכב" ומציעה קולנוע יפיפה שיש בו ריאליזם חברתי חומל ומרגש במידה שקשה לעמוד בפניו. גם כאן ב"ארץ הנוודים" כמו שם ב"הרוכב" היא מגישה לנו סרט עצמאי צנוע שמציע מבט אל אחורי הקלעים של עוד אחד מסמלי האמריקנה ומצליחה להתבונן אל מעבר לסטראוטיפ, למוסכמות החברתיות. גם כאן כמו שם היא עוקבת, ממש בצילומים ההולכים אחרי הדמות הראשית (בכוונה לא אומר הגיבורה, כי אין כאן כאלה, כולן דמויות ארציות מאוד) בחיפושיה אחרי הגאולה האישית, חיפושים שיש בהם מיצוי האפשרויות הפשוטות ביותר.

ב"הרוכב" זה היה עולם של גברים, עולם הרודיאו ורוכביו עולמם של הצעירים שמוכנים להקריב הכל, כולל בריאותם, שלמות גופם ואפילו את חייהם תמורת דקת התהילה על גב הבהמה המנער אותם ארצה. כאן זוהי אישה הרודפת אחרי תשובה וממצה את שארית חייה בניסיונות לזכור את הרגעים שהיו ועודם ולחיות ולמצות את הזיכרונות הללו. בשני המקרים הללו ז'או מרבה להשתמש בדימויים ויזואליים הלקוחים מז'אנר המערבון – הרבה מדורות, ידידות הנרקמת לאורן ולחומן ושיחות נפש המתפתחות לידן, הרבה שמיים, בעיקר בשקיעות וזריחות ובעיקר בהתמודדות עם הבדידות ועם הטבע. ולא בכדי אחת התמונות המסיימות את הסרט מזכירה מאוד בסגנון ובאופי שניים מהמערבונים המכוננים של הקולנוע "המחפשים" של ג'ון פורד ו"שיין" של ג'ורג' סטיבנס ובהם יוצאת הדמות הראשית מאפלולית חדר אל מרחבי המדבר כדי להתמזג עימו לנצח.

אחת הטענות של מי שראה כבר את הסרט היא שאין כאן למעשה עלילה. אין וקטור נראטיבי שטס לו מהתחלה אל סוף, אין סיפור לעקוב אחריו. זה אולי נכון משום שהסרט בנוי כפאזל אמיתי, מצרף של תמונות, רגעים, סיפורים קטנים והרבה רגעים אישיים ואנושיים. אולי אין כאן עלילה אבל יש המון תוכן, להפוך ולהפוך בו שוב. ז'או מפגישה אותנו עם עולם קשה יום, עם דמויות שחיות על שאריות מיתוס כמעט בחוסר כל אבל תוך אמונה שלמה שאי אפשר אחרת, בני אדם שמה שמחזיק אותם זאת ההרגשה שיש להם יעוד והם יעשו הכל כדי לקיים אותו. ז'או משתמשת כאן בטכניקה של סרט תעודי, עם הרבה דמויות המשחקות את עצמן וכך מצליחה להעניק לסרט את הכוח והאמינות שהופכים אותו לפנינה קטנה ומרגשת.

וליד הדמויות האותנטיות הללו היא מעמידה שני שחקנים שמחזיקים את התבנית המלוטשת של הסרט כולו. ראשונה ונהדרת היא פרנסס מקדורמנד, אישיות קולנועית חד פעמית שמצליחה לחדור עמוק לדמותה של פרן ולבנות אותה, תא לתא, איבר לאיבר באופן מושלם, רגיש, מרגש ושונה כל כך מהדמויות הציניות והקשוחות אותן גילמה בסרטים קודמים, גם שם באופן מושלם. היא איתנו כמעט בכל רגע מרגעי הסרט מתמודדת ומשתלבת נפלא עם הטבע היפיפה של מערב ארה"ב. לידה גם דייויד סתריית'רן הוותיק שמוסיף, ברגעים שלו גם הוא נופך רגיש ואמין.

בדרך אל האוסקר אוסף "ארץ הנוודים" והמרכיבים הקולנועיים שלו עוד ועוד פרסים ומלבד העובדה שבינתיים הוא גם לדעתי הסרט הטוב באסופה של מתמודדי השנה, יש לצפות שלא יפתיע כשנציגיו יעלו על הבמה ב 25 באפריל בלוס אנג'לס.

ארץ הנוודים
Nomadland

רוצה לשתף ?