בהינתן לה מעמד שווה בממשלו של טראמפ, שרת התעמולה שלנו היתה מן הסתם מתפרצת בהתלהמות אל מול הסרט הזה בטענה שהוא "אנטי אמריקאי" וזאת רק משום שהוא מציע נגיעות בסיפור הטבח ושוד הקרקעות שביצעו כובשי המערב באינדיאנים במחצית המאה ה 19. וכל זאת למרות שעיקרו של הסרט מנסה להניח על כן מורם ניסיונות הבקעה מסוג אחר – של אשה עצמאית המנסה להתנגח בסביבה שמרנית, גברית ואטומה תוך עמידה הרואית ועקשנית על זכויות אדם בכלל וזכויותיה בפרט.
במסגרת הטרילוגיה הביקורתית המקרית שנוצרה כאן בימים האחרונים העוסקת במעורבותו של העבר בחיינו, פינה שכללה את "נולד בדיר יאסין" ו"אתה מת רק פעמיים" והתהוותה רק בשל העיסוק הציבורי וההקרנות הפומביות, להלן סרט נוסף שגם בו העבר המשתקף בחזות גיבוריו מטיל רישומו, מוסרית והיסטורית על הצופים בו היום. אבל מי שיראה את "אישה צועדת קדימה" רק כניסיון להציג את הנכבה האינדיאנית ולהעלותה שוב על סדר היום והמודעות ההיסטורית הגוועת בימי הנשיא הנוכחי, יחטא לניצני השיח הנוספים שהסרט מנסה לטפח בכיווננו.
למרות שהסרט נטוע עמוק בסיפור הידידות ואולי גם יותר בין הגברת קרוליין וולדון והצ'יף של שבט הסו "פר רובץ" ומן הסתם משרטט כך את הרקע הפיסי אל מול המתיישבים האמריקאים והצבא החוסה עליהם ומוציא לחושך את הגחמות האלימות שלהם, מטרתו המוצהרת היא לחשוף, דווקא בעת הזאת את עוד פיסה של ליבליזם הירואי. הבחירה בדמותה של וולדן, אשה חריגה בעידן של אי יציבות אמורה לשמש את כל הפנים המורכבות של הסיפור ואולי בכוונות הטובות באמת של סוזנה וויט, במאית הסרט, טמונים גם זרעי האכזבה המסוימת המלווה את הצפיה בסרט. תפסת מרובה וחלק התחלק לך בין האצבעות גברת וויט.
הבעיה העיקרית של "אשה צועדת קדימה" (והפעם ניסו המפיצים שתרגמו את השם להתקרב למקור) היא שהיא צועדת גם קרוב מידי לקו שיווי המשקל, קו האמצע של הטיפול בנושאים אותם היא מעלה. למרות הנושא המרתק של אשה שקוראת תגר למוסכמות החברה מסביב – בכל התחומים הפוליטי, המוסרי, המיגדרי, הלאומי ואפילו האמנותי (ציור), האיפיון שלה הוא בהחלט פושר, סכמטי, קונוונציונאלי ולא מעז. וויט, למרות נסיונות נואשים של ג'סיקה צ'סטיין ואפילו שנקודת המבט שלה מעניינת, נקודת המבט של במאית אשה על גיבורה אשה, לא מצליחה לגרור את הדמות אל הרגעים המרגשים באמת, הסוערים, הקיצוניים של ההתרחשות והיא נשאר בתחום הבטוח של הקונוונציה.
נכון שוולדון עוזבת את ניו יורק הנוחה לדקוטה הפראית, נכון שברגעים הראשונים היא נראית כמו שתיל רך שנעקר מקרקע דשנה והוטח למדבר צחיח, נכון שהיא מעוררת התנגדות מטעמם של הקצינים השוביניסטים שהיא פוגשת, נכון שמיזוגני ובריוני העיירה פוגעים בה גם באופן פיסי, נכון שדמותו של "פר רובץ" משורטטת בגוונים אוהדים ונכון, כמובן שוולדן מוקסמת מדמותו. אבל הכל כל כך צפוי, מתנהל בשבילים שנחרצו כבר בערבות הבוכיות של כיבוש המערב ע"י כל כך הרבה מרכבות קודמות ומוכרות, למשל בסרטי המערבונים למיניהם – עם אהדה לאינדיאנים ובלעדה, עד שהאופציה להתרגשות אמיתית ואולי גם להזדהות, דוהה עוד לפני שהתיבשה הסיטואציה באשר היא על המסך.
וויט-צ'סטיין מציגות, כמובן דמות של אשה עצמאית וחזקה. ג'סיקה שלנו הפכה את האבטיפוס הזה לתג זהות כבר מהימים הטובים של "כוננות עם שחר" (גם כאן כמבצע משותף עם במאית אשה, קטרין ביגלו), "שנה קשוחה מאוד", "מיס סלואן" ועל כולם "המשחק הגדול" כפאם פטאל מודרנית. גם כאן, בעדינות יתר היא מפגינה כוח פנימי, נחישות ויכולת עמידה, אבל בניגוד לסרטים האחרים שלא עצרו באדום כאן היא מחלקת את העוצמה בין יותר מידי מטלות. גם ליבראלית, גם אמנית, גם לוחמת צדק וגם, כמובן אשה עם קורת של לחלוחית רומנטית.
דמויות הגברים מסביב משרתות את הדמות הראשית וזהותם יונקת את קיומן מהצרכים של הגברת במרכז המעגל. ושוב, רק הביצוע של השחקנים השונים מניף את השבלונה מהרצפה. כך סאם רוקוול כקצין הגאוותן הפוגש את וולדן ברכבת בדרך לדקוטה, כך שיראן היינס כאחראי על המחוז וכך גם ביל קאמפ (שיכול להחזיר לה מנה אפיים על מה שעשתה לו ב"המשחק הגדול") כמפקד גדוד הפרשים של צבא ארה"ב. וכמובן גם מייקל גרייאייז כצ'יף האינדיאני שמנסה לשמר את שאריות הכבוד שאגר מהתבוסה שהנחיל לגנרל קאסטר בליטל ביג הורן, כמה שנים קודם לכן.
כדי להדגיש את השליחות ההיסטורית מציגה וויט את התמונות האמיתיות של הטבח שנעשה בשבט האינדיאני לאחר שמסתיימת עלילת הסרט, טריק שגם הוא לא מקורי להכאיב. התוספת הזאת, אחרית הדבר המודבקת כשחקן חיזוק לא משרתת את הדרמה ולא משנה את התחושה של החמצה המלווה את כותרות הסיום והיא בחינת "זה אני וזה האח שלי". ואולי דווקא כאן טמונה ההודאה של וויט בחולשות של הסרט. כך או כך הנה שוב העבר רודף אותנו, הפעם את הצופים בייחוד אם הם אמריקאים. ואולי יהיה גם מי שיבין שהתנהלות היסטורית זאת שהגיעה לאחד משיאה השפלים במאה ה 19 יכולה לחזור באופן די דומה גם היום, במקומות אחרים.
"אשה צועדת קדימה" – 7 בסולם אורשר
Woman Walks Ahead