"בלון" – לנפח אוויר חם ולהתרסק, 6 בסולם אורשר . גידי אורשר

פעמיים ניסו בני משפחות ווצל ושטרלזיק לגנוב את הגבול בין מזרח גרמניה למערבה בכדור פורח מלא באוויר חם ופעמיים התרסקו על הקרקע. פעמיים הופקו סרטים על מעשה הגבורה שלהם ופעמיים היו גם אלה ניסיונות תפוחי אוויר חם שלא הצליחו לקחת את הסיפור המרגש גבוה מספיק מעבר לסף הבינוני נוטף הקונוונציות.

בפעם הראשונה עשו את זה באולפני דיסני ב – 1982 כשלוש שנים אחרי האירוע האמיתי בסרטו של דלברט מאן "Night Crossing " עם כוכבים (בזמנם) בתערובת הוליוודית בריטית שכללה את ג'ון הרט, ג'יין אלכסנדר, בו בריג'ס בסרט שהיה אולי הרציני ביותר שיצא משערי האולפנים, לפחות עד אותה עת. דיסני ניסתה להזדרז להיות הראשונה לספר את הסיפור הדרמטי והוציאה מתחת ידה שעטנז של מתח, מתקתקות מלודרמטית מדי והרבה רגעים שלחצו על בלוטות הרגש של הצופים בסגנון המלאכותי של תוצרת אמריקאית לכל המשפחה המתרכז בגודל ובפעולה במקום בעיצוב מדוקדק של דמויות, באפיונן ובמוטיבציות שלהן. לא לשכוח שזה עדיין היה במהלך המלחמה הקרה ולכן הסרט ניסה להיות עוד כלי נשק אפקטיבי בקרב על ההשפעה מול האדומים מהמזרח. מאן, מנכבדי קהילת הבמאים ההוליוודים לטוב ולטוב פחות (הוא פעם זכה באוסקר אחד והיה 4 שנים גם נשיא גילדת הבמאים) ידע להוציא מידיו סרט מהוקצע, מגוייס אבל חסר חשיבות ונפח שהיה מעין עיבוד חופשי ומאוורר על נושא משפחה וכמיהה לחופש. "צלילי המוסיקה" בלי השירים, הנאצים (כאן השטאזי במקום) והמקום בנצח, אם תרצו.

מיכאל (בולי) הרביג, בדרך כלל שחקן בקומדיות גרמניות ובמאי לעת מצוא מחטט עכשיו במאגר הסיפורים האפשריים מתוך התקלה הקומוניסטית בת 45 השנים שהחניקה מחצית מהעם הגרמני וחילקה אותו למזרח ומערב. הוא מוצא את סיפור שתי המשפחות והכדור הפורח ומחליט לקפוץ איתו לבריכה של נוסטלגיה בה משכשך בשנים האחרונות הקולנוע הגרמני.

הגרמנים, במדינתם המאוחדת מסוף שנות השמונים מנסים לסגור חשבונות עם העבר ונוטלים לשם כך את הימים הארורים של מלחמת העולם השניה ופשעי הנאצים ולצידם באדווה גוברת גם את הטרור של המשטר הסובייטי ונציגיו אנשי השטאזי, המשטרה החשאית המזרח גרמנית. בדבוקה הראשונה הם משנים את כיוון המצפן מסרטים המכים על חטא פשעי הנאצים לסרטים שטוענים שבעצם גם הם היו קרבנות, ובמחלקה השניה הם מציעים מגוון סרטים שנעים בין תאורי גורל אכזר תחת המגף הקומוניסטי לבין אנחות של געגועים לימים הנוחים והפשוטים ההם, טרום נפילת החומה וסיבוכים פוליטיים כלכליים וחברתיים. כאן נוכל למצוא סרטים הנעים בין "להתראות לנין" ל"חיים של אחרים" כסמני תרבות ושתי דוגמאות לקולנוע נפלא ועשוי היטב ובכישרון. בין לבין מסתובבים בין הרגליים גם סרטים שחושבים שיש בהם חשיבות, ולו חשיבות סמלית, אבל רובם עשויים ברשלנות, בשטחיות ובעילגות שאין בה הרבה מהדרישות מקולנוע מודרני.

"בלון" הוא אחד מסרטים אלה, סרט המתיימר להיות תשובה מוסמכת ובדוקה יותר לסיפורם של שני הזוגות המזרח גרמניים שנפשם יצאה למערב, ויהי מה, אבל למעשה אינו שונה באופן עקרוני מהסרט של דיסני ואינו ממריא מעליו. הפריווילגיה לספר סיפור בשפת המקור, לנסות להכניס את העלילה לפרספקטיבה היסטורית, מוסרית, חברתית, אנושית, פרספקטיבה כל שהיא נשארת כאן ריקה מתוכן וממומשת רק בעובדה שהשחקנים מדברים גרמנית. ואגב, מי שמבין את השפה טוב נשבע שהמבטא שבו מדברות הדמויות, גם הוא אינו מדויק ולא תואם את הדיאלקט של איזור תורינגן שבו התרחש הסיפור. נכון שלצופה הישראלי הממוצע זה באמת לא משנה.

25 ק"מ הבדילו בין הבית בפוסנק במזרח גרמניה לבווריה של המערב, בין משטר שחנק לאופציה של חיים בחופש  ואותם ניסו משפחות ווצל ושטרלזיק לחצות בכדור פורח כשמתחת  נמתח הגבול המסוכן על גדרותיו, שומריו החמושים והמוקשים שמנעו מעבר רגלי. ב 15 בספטמבר 1979, כשהרוח הצפונית אפשרה זאת המריאו שתי המשפחות על משטח רעוע מוקף בחבלים התלוי בתחתיתו של בלון שתפרו במשך שבועות אחדים ועם מתקן תוצרת מרתף של כמה מיכלי גז שהזינו את המבער המאולתר שבנו ויצאו לדרך דרומה. זה היה הניסיון השני להבריח כך את הגבול, לאחר שניסיון קודם לא עלה יפה, תרתי משמע ונקטע מוקדם מידי. הבלון מספר 1 נחת אונס מאות מטרים ספורים מהגבול בצד המזרחי והמשפחה שעליו חזרה הביתה כשהיא משאירה אחריה סימנים מזהים. השטאזי, המשטרה החשאית המזרח גרמנית החלה לחקור ולאט לאט נסגרה עניבת החנק.

בנתיים, בבית החליטו הגברים של המשפחות לשנס מותניים ולתפור בלון חדש, כשהבינו את מהותה של התקלה שהורידה אותם ביגון ארצה. הרביג, בגרסה הקולנועית המחודשת שלו לסיפור עוקב אחרי האירועים צעד אחרי צעד אבל מוציא אותם למעשה מהקונטקסט שלהם. היום, שלושים שנים אחרי האיחוד וארבעים שנים אחרי המבצע הנועז, לרבים בעולם לא זכורה ולא ברורה הסיבה בגינה מנסות שתי משפחות לנתק את הקשרים עם הקרובים להם, עם חברים, עם חייהם עד כה ולסכן את חייהן במעבר לסביבה חדשה ולעתיד לא ברור. הרביג לא מסביר ולא נותן תשובות. הוא מתרכז בפעולה ולא במוטיבציה, בחיצוני ולא בנסיון לבדוק את התחושות האישיות והסביבתיות שהבשילו את ההחלטה.

אין כמעט רמז לחיים הקשים תחת שלטון אולבריכט והוניקר וקלגסיהם להיפך. המשפחות חיות בתנאים טובים, יש עבודה, יש בית, יש חברים, יש אפילו מכונית סלון די מפוארת בהתייחס לטראבנט המטרטרת שגם היא היתה משאת נפש. לרכוש טראבנט כזאת היה צריך לחכות בתור שנים, כמו לטלפון בישראל של שנות החמישים והשישים. ומלבד התלישות המרושלת מוסיף הרביג גם רומן זעיר שיכביד על אחת הדמויות וסבא המביט בעצב אל מחוץ לחלון ב"תחושה" על משפחתו שעוזבת. הוא מערבל את סיפור הבריחה והרדיפה כדי להגביר מתח באמצעים פרימיטיבים, עריכה ראשונית ופשטנית ושימוש חובבני בשפת קולנוע מיושנת. צילום חסר מעוף, ומוסיקה דרמטית במיוחד. והשחקנים, ללא ניואנסים והכל במתח גבוה.

"בלון" משתמש בתבנית ובכל הקלישאות של סרט מתח טלוויזיוני בינוני ומחמיץ את האפשרות לברר לעומק את המאבק האנושי של אדם לחופש. עם דמויות דו מימדיות, עם טקסטים צפויים ועם סוף ידוע מראש מהכרוניקה של ההוויה הגרמנית הוא אולי סחט מחיאות כפיים של הקהל המקומי בגרמניה שאולי עוד זוכר את האירוע, אבל נדמה לי שאת כל האחרים הוא ישאיר אדיש. לפחות.

"בלון" – 6 בסולם אורשר
Ballon

 

רוצה לשתף ?