תסמונת שטוקהולם היא תופעה שבה אנשים המוחזקים בכפייה בידי זרים, מפתחים כלפיהם וכלפי האידאולוגיה שבשמה הם פועלים הזדהות נפשית, אהדה ואמפתיה. הפסיכולוגיה מסבירה את התחושות הללו, שלכאורה אין בהן כל הגיון, בצל הסכנה, בכך שטראומה כזו יכולה ליצור אצל החטוף או השבוי רגשות חיוביים דווקא כלפי מי ששולט או אפילו פוגע בו. השם ניתן לתסמונת זו בעקבות מקרה שקרה ב-23 באוגוסט 1973 בזמן שוד בנק בסטוקהולם שבשוודיה. ארבעה מעובדי הבנק הוחזקו כבני ערובה במשך חמישה ימים וחצי בכספת הבנק על ידי השודד ששהה בה יחד איתם. ראיונות עם בני הערובה לאחר שחרורם ומחקרים פסיכולוגיים על מקרים דומים, גילו את התופעה של חטופים החשים הזדהות עם החוטף ופחד דווקא מהמחלצים. אחד המקרים המפורסמים שבו התגלתה התסמונת היא במקרה של פטי הרסט יורשת אמפרית התקשורת האמריקאית שנחטפה מדירתה ב 1974 והוחזקה כמה חודשים ע"י "צבא השחרור הסימביונזי" שעם מטרותיו הזדהתה גם לאחר שחרורה.
כשמביאים סיפור כזה לקולנוע אפשר לנסות לתעל אותו למגוון די רחב של ז'אנרים. סרט פעולה, סרט מתח, מערבון, סרט משטרה, מלודרמה ואולי גם במקרים קיצוניים לקומדיה, אבל פול וויץ שלא היה מוגבל בהחלטה שנקבעה על פי המקור לסיפור שלו – רב מכר רב אפשרויות שכתבה אן פאצ'ט, התבלבל כנראה ממרחב התמרון ולא בחר באף אחת. הספר, אגב שקיבל כמה וכמה פרסים מעניקי יוקרה מציע כנראה תכונות עלילתיות וסגנוניות אלה אבל בסרט אין להן הד שהוא. בצרפת נתקלתי לראשונה בתמרור הדרכים ששלח את הנוסעים בכביש "לכל הכיוונים" ונדמה שתמרור זה מדריך גם את דרכו של וויץ בסרט הזה, לכל מקום ולשום מקום. להלן סיפור שמתחיל "מבצע יהונתן" ו"אחר צהרים של פורענות" ומתקדם לעבר "ממלכת אור הירח", כמובן בלי הדרמה, הכשרון, היכולת, ההמצאה, האנרכיזם וההומור של הדוגמאות הנ"ל.
קאטצומי הוסוקאווה הוא איל הון יפאני שאוהב מאוד אופרות ובייחוד את קולה של הזמרת האהודה עליו רוקסן קוס ילידת שיקאגו. הוא מאזין תדיר להקלטותיה ועוקב אחרי הופעותיה ברחבי העולם. כדי להתקרב איליה יותר ולהכירה באופן אישי הוא מארגן לעצמו קונצרט פרטי בווילה מפוארת באחת מהארצות הדרום אמריקאיות (הסרט צולם אמנם במקסיקו אבל הכוונה כאן היא לארץ דרומית ופרועה יותר מבחינה פוליטית וחברתית) ומזמין כאורחים אישים מכל העולם. גם נשיא המדינה מוזמן, אבל ברגע האחרון הוא מחליט לא להופיע משום שחשוב לו יותר לראות את הפרק האחרון בטלנובלה המשודרת בטלוויזיה המקומית. במקומו נשלח סגנו עם התרוץ "הנשיא עסוק בעיניינים הקשורים לישראל". בחיי.
המסיבה המפוארת נקטעת באיבה כאשר קבוצה של טרוריסטים חמושים משתלטת על הבית ושובה את יושביו. הכוונה היתה לתפוס את הנשיא עצמו שישמש בן ערובה לשחרור האסירים הפוליטיים, אבל הוא לא בא והתוכנית מתחילה להשתבש. במהלך ימים אחדים – לא ברור כמה משום שהסימונים על הקיר לא מציינים כנראה מהלכו האמיתי של זמן, מתחילה אינטראקציה בין השובים לנשבים ובין אלה לבין עצמם שמזכירה יותר קונגרס מקצועי של אונסקו מאשר מחנה שבויים, אפילו אם מדובר בתנאים דה לוקס. המתרגם של הוסוקאווה שמדבר כמה וכמה שפות מתחיל ללמד את הסביבה איך לתקשר זה עם זה, את אחת הטרוריסטיות הצעירה במיוחד גם לכתוב ולקרא בספרדית, אחד הטרוריסטים מגלה חיבה למוסיקה והבל קנטו מעבירה לו שעורי פיתוח קול והעיקר – הבל קנטו גברת קוס מתקרבת יותר ויותר למר הוסוקאווה ועד לחיבוטי מיטה הם מגיעים.בסוף, אחרי שכולם מעורבבים עם כולם נזכרים כוחות הביטחון שגם הם חלק בעיניין.
סיפור כזה, דמוי "האח הגדול" בזעיר אנפין יכול היה לספק הבחנות טובות יותר מהאוסף השטחי של אירועים ודמויות אותן הוא מציע לנו. צריך להכיר בני אדם, להבין אותם ולדעת לשרטט את תחושותיהם ומעשיהם ברגעים הפגיעים ביותר שלהם כדי לצאת מסיטואציה כזאת בשלום. יכולת התבוננות ועיבוד המציאות, מה שנקרא. אבל וויץ' שמאחוריו כמה סרטים, בעיקר קומדיות וולגאריות די דלוחות ("רווק פלוס ילד", "מת לצחוק", "אמריקן פאי" ו"פגוש את הפוקרס הקטנים") לא יכול אפילו לחזור על הצלחה יחסית שלו בנסיון לעסוק בקומדיה רבת משתתפים ב"אמריקן דרימרז" והוא מסתובב בתפאורה ההולכת ונהרסת כמו תנין עיוור בדוכן פורצלן. הסיפור שבור ומלא חורים, לא אמין ולרגעים אפילו דוחה. מעמדים ביזאריים, צפויים וחסרי עיניין ופרספקטיבה שאין בה טיפת אירוניה, מתח או חשק לא להוריד מידי פעם את העיניים מהמסך, גם כדי לנמנם.
גם האסופה של שחקנים שהתקבצו כאן, שלא בטובתם, לא עוזרת ואולי אפילו תורמת, בתפוקה שהשחקנים משאירים אחריהם על הבד, לאכזבה הכללית. קן ווטאנבי, שחקן יפאני מכובד ("הסמוראי האחרון", "מכתבים מאיוו ג'ימה", "ים של עצים", "אי הכלבים" ו"באטמן" ו"רובוטריקים" לא לשכוח) הוא הטייקון המאוהב והדמות שלו היא כל כך דלה ודקה שאפילו שחקן מוכשר עם יכולות מוכחות לא יכול לעשות עם זה כלום, חוץ מלנהום פה ושם תגובה כזאת או אחרת. מכריסטופר לאמברט בתפקיד השגריר הצרפתי כבר אין לי תקוות חוץ מלהתבונן בצער בבגידת הגוף, שהיה כלי העבודה העיקרי שלו בדרמות הסטוריות ארוכות חרב. וגם סבסטיאן קוך השרמנטי מ"חיים של אחרים" מבוזבז בתפקיד כפוי טובה, די אידיוטי ודק איפיון של המתווך השוויצארי של הצלב האדום.
הצער הגדול הוא לראות את ג'וליאן מור בקלונה. שחקנית אדירה עם רזומה מרשים בקולנוע עושה "תזמורת בצורת" גרועה לדמות מגוחכת שאין לה התחלה אמצע וסוף. כמעט 60 (!) סרטים מאחוריה ובהם תפקידי מופת ב"ביג לובוסבקי", "מגנוליה", השעות" ו"עדיין אליס" הגאוני נמחקים ברגעים בהם היא צריכה לפעור לוע ממנו בוקע קולה של אחרת ולהתנהל כפתיה במסגרת הבלתי אפשרית שמציע לה וויץ.
"בל קנטו" הוא מרק לא מבושל של גריסי קולנוע לא אפויים דיים, שלא מתחבר לשום אמירה שהיא לא פוליטית, לא חברתית ולא אמנותית ובלי עיניין שהוא הנראה לעיין ומרגיש יותר כמו נסיון לארגן תקציר רגע לפני שהאחראים מבינים שכדאי ללכת הביתה ולא לזרוק עליו כסף. אז נכון שיש כאן כמה אריות מוכרות, אבל בדרך שגם אלה מגיעות למסך לא נשאר לנו אלא לאסוף גם מהן את השברים.
"בל קנטו" – 6 בסולם אורשר
Bel Canto