את האחריות האישית כמעט לחדירתו של הקולנוע הדרום קוריאני לארץ צריך לתלות באבינועם חרפק, שהיה שנים המנהל האמנותי של פסטיבל הקולנוע של ירושלים בימיו הגדולים ושנים רבות גם מנהל התוכניה של הסינמטק מהבירה. עוד כשכולנו היינו בטוחים שקים קי-דוק זה משפט ביידיש ופארק צ'אן ווק הוא מקום שבו אפשר לעשות מנגל בכיף, ובונג ג'ון הו זה כלי לעישון חומרים טובים (אחרי הכל כולנו גדלנו בשנות השבעים התוססות), ליבו של חרפק כבר היה במזרח. לא היה פסטיבל אחד שבו לא נחשף הקהל הישראלי לקולנוע אחר, מרתק, מהפנט, אכזרי ועדין כאחד, קולנוע שיש לו כוונות ויכולת לצמוח ולהיות אחד המוקדים המעניינים והנובעים של אסתטיקה ואמירות פוליטיות ואנושיות. כן, גם להיות לנתבך מרכזי בז'אנר המתפתח של סרטי האימה.
באותו הסדר בדיוק שהשמש מאירה את כדור הארץ במסעה למערב, כך נחשפו לעולם המערבי גם תעשיות הקולנוע המזרח אסיאניות האחת אחרי השניה, כל אחת נשענת על הנדבך הקודם של תרבות לא מוכרת למערב, תרבות ששאר העולם צריך היה ללמוד כדי להבין ולהתרגל כדי לאהוב. ראשונים היו היפאנים בתעשית קולנוע מהוותיקות ביותר, עוד מסוף המאה ה 19 בנסיונות שנעשו במקביל לצעדים הראשונים בליון, בפריס, בגרמניה, בשוודיה ובארה"ב, אחריהם הסינים עם האימפריות שלהם בפזילה לקולנוע הסובייטי ואח"כ באו הקוריאנים. בעשיה שניסתה לתפוס תאוצה בשנות ה -60, נתקלה בחומות של אטימות מצנזרת אל מול משטרים ימניים שהגבילו את חופש היצירה, הצליחה להתגבר עליהם כשהתחלף השלטון וחזר לחושיו הדמוקרטיים (יחסית, כמובן) ועכשיו היא פורחת ומגיעה לקצווי תבל כדי להוכיח שהיצוא המהוקצע של קוריאה הוא לא רק המטריאליזם של תעשית הרכב והאלקטרוניקה, אלא גם הרוח הנושבת בין ענפי האמנות השביעית.
לי צ'אנג דונג יליד 1954 הוא אחד הבמאים החשובים של המעגל החדש של היוצרים הקוריאנים והוא הבוגר מבין השלישיה הבכירה ואולי פחות מוכר בארץ מנושאי הדגל קים קי-דוק ופארק צ'אן ווק. הוא אולי זה ששילם מחיר כבד מאחרים על התכנים בהם עסק בסרטיו ונשאו ביקורת קשה על המשטר הצבאי בארצו כשבמשך כמה שנים נמנעה ממנו אפשרות להפיק את סרטיו. נכון שהוא הגיע לקולנוע בגיל די מאוחר, בן 40 אבל אולי דווקא הקשיים הפוליטיים היו אלה שגוף עבודתו נשאר די מצומצם וכולל עד עכשיו חמישה סרטים בלבד כש"בערה" הוא סרטו השישי.
את הבכורה העולמית לסרט ערך לי בתחרות פסטיבל קאן האחרון, שבו התקבל בהערצת הביקורת ואנשי המקצוע, הערצה ותשואות שגברו מיד לאחר הקרנת העיתונאים המוקדמת. ניר הלקמוס של טבלת המבקרים בעיתון "סקרין" הזניקה אותו כבר בגליון למחרת למקום הראשון בניקוד גבוה במיוחד, הגבוה ביותר בהיסטוריה של טבלה זאת. אבל האחריות להתגשמות הטוטו הזה אינה מובטחת כמובן, גם אם שמועות כאלה מתפשטות מהר ועם חבר שופטים באוזניים כרויות תוצאות כאלה יכולות רק לעזור. אך אלה החליטו להעניק את הפרס הגדול לסרט מיפאן (סרטו של הירוקאזו קורה-אדה "המשפחה שלי" שיגיע בקרוב להקרנות בארץ) לצערם של רוב האוהדים ולתמיהת הביקורת הסרט לא זכה בשום פרס רשמי בסופו של דבר וצריך היה להתנחם בפרס הביקורת הבין לאומית.
"בערה" הוא סרט ענוג ברובו שסופו נמהר העוקב אחרי סאגת האהבה של צעיר קוריאני, סופר בפוטנציה לצעירה חמודה שלומדת פנטומימה. הם נולדו באותו כפר בשולי סיאול, היא טוענת שהוא לעג לה בילדותם וקרא לה מכוערת אבל הציל אותה מנפילה לבאר המים ועכשיו בבגרותם ואחרי שנים שלא ראו זה את זאת הם נפגשים בפתחה של חנות בעיר. הצעירה, האמי מבקשת מהבחור יונגצו שישמור בשבילה על החתול בדירתה, משום שהיא מתכננת נסיעה לאפריקה כדי לבדוק את מקורות המודעות האקסטטית. כשהיא חוזרת משם היא מלווה ע"י בן, גבר בוגר יותר ומצודד, עשיר ובעל אמצעים שהופך לחברה לחיים. יונגצו מלווה את הרומן המתפתח מולו בעיניים כלות, ושוקע בהתאהבות בהאמי יותר ויותר. העלילה מקבלת תפנית של מתח לאחר שבן מגלה ליונגצו על תחביבו לשרוף חממות ולאחר שהאמי נעלמת לפתע.
הסרט של לי אמנם שקוע בריאליזם של החיים בקוריאה, בין הכפר לעיר אולם כולו עשוי בקורים עדינים מאוד של הוויה מטפיסית. כמו בחדר בריחה, כמו בקווסט הוא משאיר בחלקו הראשון של הסרט רמזים כמעט בלתי נראית המתבררים בשלבים המאוחרים יותר, בהתכווץ דרמת המתח, כאנקולי פתרונות ותשובות. אבל גם אלה לא תמיד ברורות, לא תמיד החלטיות וברגעים רבים הנסתר רב על הנגלה. גם כאן עוסק לי בתמונת החיים של קוריאה אז והיום, בפער המעמדי, ביכולות הכלכליות, בקשרים עם ההורים, בנסתר שמאחורי הנגלה. החל מעיסוק בניתוח פלסטי ועד קיומו והעלמותו של החתול של האמי.
כמובן שגם הדמויות מתגלות ונחשפות יותר ויותר במהלכו המתון של הסרט, למרות שחלק מהאניגמה המלווה אותן לא מגיעה חלק מהמקרים לידי פיענוח עד סופו. לי בונה את הסיפור שלו באיטיות די פלגמטית אמנם, אבל הסרט מחלחל כך לאיטו גם לעצמות של הצופים שיפתחו איליו. העדינות בטיפול בעלילה, חיותן של הדמויות, הקפיצות החוזרות ונשנות מהעולם הכפרי לעירוני, מסביבה צנועה ופשוטה למעוצבת ומסודרת שמקבלות ביטוי נהדר באופן הצילום ובעיצוב האמנותי המוקפד כל הזמן (חלק מהמסורת האסתטית של הקולנוע הדרום קוריאני) והטיפול המדוד בקצבו של הסרט, כל אלה מדגישים את איכויותיו. עדינות ואיפוק לצד התפרצויות של רגש בסרט מרגש שמתאים אולי יותר למיטיבי הלכת לקולנוע.
בערה – 8 פלוס בסולם אורשר
Burning