להלן סרט שמזכיר חמין שלא בושל. לא לא-בושל-דיו, לא בושל כלל. זאת אומרת, יש כאן את כל המרכיבים הדרושים שהונחו בסיר זה לצד זה וזה על זה. גם תפוחי אדמה, גם ביצים קשות, גם בשר שפונדרה, גם אוסובוקו, גם קישקע, גם בצל, גם תערובת שעועית, גרגירי חומוס, חיטה, שמן, פלפל שחור, מלח, דבש ומים לכיסוי. רק שכחו להדליק את האש ואח"כ להכניס לתנור.
"ג'וג'ו ראביט" הוא סרט שמתחיל כ"ממלכת אור הירח" ומקנח ב"הפסנתרן". הוא סאטירה בלי לדעת לאן ועל מה היא מכוונת או בקיצור, סרט המנסה לתפוס הכול בבת אחת והחומרים מטפטפים לו ולבמאי והתסריטאי טאיקה ואיטיטי מבין האצבעות. וכשזה מגיע לקו המטרה נראה שברווח שבין הכוונות לתוצאות לא נשאר הרבה, אם בכלל.
מטרתה העיקרית של סאטירה היא להביע דעה ביקורתית, אפשר גם באמצעים קומיים, בעיקר פרודיים. שיטותיה – העיוות, ההגזמה, הגיחוך. אל מי ואל מה מכוון ואיטיטי את חיציו כשהוא מחזיר אותנו אל עיירה קטנה בגרמניה הנאצית, בימים של תבוסה מתקרבת וסירוב חברתי ולאומי לעכל את פעמי קיצו של הרייך בן אלף השנים. האם מערכת היחסים עם המפלצת הדמונית היטלר שהופך כאן לחבר דמיוני, והילד בן העשר המעריץ בלי להבין את מה שהוא מייצג היא בסיס נכון לסרט המוצע לנו בעשור השני של האלף השלישי ? האם זה משל ? קריאת אזהרה ?
את סיפורו של "ג'וג'ו ראביט" ניתן להרכיב על כמה וכמה נקודות מבט. האם זה סיפורו של ילד שנדחה מקבוצת הנערים בה הוא גדל ומחפש לעצמו פתרונות של חברים אלטרנטיביים ? האם זה סיפורה של אם יחידנית שבעלה נעדר במלחמה וגורלו לא ידוע ? האם זה סיפורה של נערה יהודיה המתחבאת בעלית גג ומנסה להעביר במסתרים ובפחד קיומי את ימי המלחמה ? האם זה סיפור על חסידת אומות עולם המסתירה את הנערה בביתה ומסכנת בכך את חייה וחיי בנה ? האם סיפור המתח שבין ילד החולם את הרעיון הנאצי ואימו ההומאנית ? האם זה סיפור התבגרותו וכניסתו לחיים האמיתיים של הילד בהעדרה של אימו ? האם זה סיפור התאהבות ראשון של ילד בנערה מבוגרת ממנו ? האם זה סיפורה של חברה שנכנעת לטירוף גזעני, אנטישמי, לא אנושי בלי לתת לעצמה דין וחשבון ? האם זה ניסיון להקל באשמתם של הגרמנים ולאמר שבעצם כולם היו אנשים פשוטים, אנשי יום יום שרק בצעו פקודות ועשו מה שציפו מהם ? האם היו גם גרמנים טובים שהצילו יהודים לצד הרצחניים והטורפים שבהם ? ובעיקר מה הסיפור הזה עם טלטול דמותו של אחד הרוצחים הנוראים שקמו לאנושות והפיכתו לגולם אידיוט, ילדותי, מגלומני, מאניה-דפרסיבי, חכם על קטנים ובעל פתיל קוגניטיבי קצר ?
אז על מה הסרט ? למעשה …
ואכן, במהלכו נע "ג'וג'ו ראביט" מההקצנה הפרודית אל המלודרמה סוחטת הדמעות, בייחוד של אלה שעדיין זוכרים ומכירים את הטרגדיה שפקדה את יהדות אירופה ואת אירופה כולה בשנות הארבעים של המאה הקודמת. אך נדמה לי שמספרם של אלה הולך ודל, ולמרות ניסיונות ההנצחה המתחייבים, המעורבות הרגשית הנרכשת כובשת את מקומה של המעורבות הרגשית האוטנטית, עם היעלמותם הכואבת של מי שעבר את המאורעות בגוף ראשון או של בני הדור השני לשואה.
תמונת הנושא כאן היא דמותו המעוותת של היטלר שנמכרת כמקדמת מכירות על עמודי המודעות של הסרט. היטלר אינה דמות מתאימה לעשות ממנה צחוק, למרות שהיו כמה ניסיונות כאלה, בחלקם אפילו מוצלחים. וזאת על פי הפילוסופיה היהודית שכאשר כבר אי אפשר לבכות – צוחקים. כך זה קרה, בחכמה, יכולת ורגישות אפקטיבית ב"הדיקטטור הגדול" (למרות שצ'אפלין העיד על עצמו שלא ידע כשצילם את הסרט על המתרחש באמת באירופה, ותרשו לי לפקפק בעדות זאת…) ביותר מטיפת כאב ב"להיות או לא להיות" בוודאי בגרסה של ארנסט לוביץ' (1942) או של אלן ג'ונסון עם מל ברוקס (1983), ב"ממזרים חסרי כבוד" של טרנטינו שובר הכלים הכפייתי (שאולי מכפר על כך בנישואין לגברת פיק היהודיה ובאבהות עתידית לבן יהודי…) ובאזכורים ב"החיים יפים" של רוברטו בניני, בין השאר.
היטלר של ואיטיטי חסר את המרכיבים האירוניים של כל האחרים והחדרתו הנה, כאחד העמודים הנושאים את הסרט אינה תורמת שום תובנה שהיא, זולת אולי שעשוע של פורים שפיל חולני של הבמאי שנוטל על עצמו גם את התפקיד הראשי בפרודיה חסרת הטעם הזאת.
מה שמגרד את בלוטות הצביעות הנראטיבית היא העובדה שואיטיטי אינו במאי גרמני כועס שנמאס לו לשאת באשמת עולם שהטילו עליו סבו וסבתו ועכשיו הוא מנסה להתנער מההצטדקויות וההכאות על חטא ולהסביר שגם הסבא-סבתא והשכנים שלהם, אז תחת מגפי הקלגסים, היו בעצם קורבנות. לא. ואיטיטי הוא ניו זילנדי, חצי מאורי וחצי יהודי שגדל בסביבה רחוקה מאוד מהסביבה האפלה של אירופה באמצע המאה שעברה וחזרתו אל הסצנה הנוראה היא ריקה מכל תוכן שיש בו סיבה או מסר.
בעיה נוספת עם הסאטירה הזאת היא שהיא פשוט אינה מצחיקה אפילו לרגע. נכון שסאטירה אינה חייבת להצחיק, ראו את היצירות הגדולות בז'אנר מאריסטופנס ועד חנוך לווין. היא יכולה, אבל לא חייבת. יש לא מעט סאטירות שהן כואבות, מרגיזות, מנסות לתקן עולם. "ג'וג'ו ראביט" אינה שום דבר מכל אלה. אין בסרט שום הארה חדשה או ניסיון לתיקון עולם אפילו בפינות המרוחקות של הגלובוס.
אז יש כאן שחקנים צעירים חביבים – הילד רומן גריפין דייויס והצעירה תומאסין מקנזי, יש הופעת אורח של סקרלט ג'והנסון, כנראה לחזק את הפן היהודי וגם בדרך להיעזר בהשגת מימון, וגם סאם רוקוול מתחפש לקצין נאצי רך לב, ותפאורה של שחזור תקופתי באולפנים החסכוניים של פראג.
אבל מה שנשאר לנו, בסוף בסוף, אחרי שהמסך יורד זה סיפור התבגרות פשוט שקיבל סטרואידים של מקום וזמן שהופכים אותו להראות די ציני. ואם זה לא מרגיז, זה בהחלט לא מרגש, לפחות לא ברוב הזמן. הרגעים המלודרמטיים, עם תזכורת בלתי נמנעת של האירועים האמיתיים או בלי, עושים את שלהם פה ושם, אבל לאורכו סרט שלם – זה פשוט לא מחזיק.
"ג'וג'ו ראביט" – 6 בסולם אורשר
Jojo Rabbit