כמו מקדונלד'ס וברגר קינג, כמו קוקה קולה ופפסי כך גם סופרמן ובאטמן נולדו כזוג מתחרים על הצלת הסביבה האנושית במלחמתה מול עולם הפשע והרוע המאיים להשתלט. שניהם נרקמו בבית היולדות לקומיקס, אבל בעוד שסופרמן הגיע הנה מכוכב אחר, מהגר חוצני שגדל בסביבה אמריקאית, באטמן נולד למשפחה אנושית, אם ראש עיר ומיליארדר גבה לב יכול להיות אנושי באמת. לכן גם הפריקוולים של הסדרות המתארכות הללו שונים במהותם. בעוד שאצל סופרמן מדובר במדע בדיוני, גיבורי באטמן הם בשר ודם ויונקים מסביבה ריאליסטית יותר, כאוטית יותר. לפחות אחד מהם – ג'וקר, היריב הדמוני של באטמן בסרטים האפלים של כריסטופר נולן והרבה יותר מכך כאן, בסרטו של טוד פיליפס.
ואולי דווקא בגלל המרכיב הריאליסטי הזה והדימויים הלקוחים מחיי היום יום במטרופולין הטבול בכאוס, בפשע ובאכזריות לא אנושית המתקשר היטב עם עולמנו המתקדר עורר הסרט ויכוחים רבים כל כך ותהודה זועמת מעורבת בחרדה. זה ברק קולנועי מפתיע שפגע קרוב מאוד במודעות הציבורית והביא גל הדף חברתי והכרתי. אם היה פיליפס בוחר להציג את הסיפור כעוד בדיה על אנושית לילדים עם מוטיבים בלתי אפשריים של גיבורי העל מן הקומיקס, ספק אם מישהו היה מרים קול זעקה. אבל בינתיים, כפי שמדברים המספרים, ההיענות גדולה מהסלידה והסרט עבר כבר בהכנסותיו את הסכום המספק של מיליארד דולאר ועוד היד נטויה והקופה רושמת.
בסביבה אחרת ובימים אחרים ניסה ג'ין קלי למשוך את המיוזיקל עוד ועוד למרחבים של פתיחות והרחבת האפשרויות. מז'אנר מסוגנן שהיה כלוא ברובו, לפחות בקטעים של השירה והריקוד באולם סגור על במה ומול צופים מריעים, ז'אנר שהיה בלתי ריאליסטי בהגדרה הוא משך עוד ועוד לכיוון מפגש עם העולם האמיתי שמחוץ לאולפן. "יום בניו יורק" (" On The Town ") היה השיא שבו פרצה העלילה ואיתה השחקנים אל רחובות ניו יורק בהתפוצצות של כשרון שטמנה בחובה גם את זרעי המוות של הז'אנר הקלאסי. המציאות ניקבה את עולם הדמיון ומכאן היתה הדרך סלולה לשלב נושאים של כאב, אלימות ומוות למסגרת הזרה לאלה שכולה היתה רק שמחת חיים ואופטימיות שופעת. "סיפור הפרברים" עם סצנת הרצח המעוצבת, "שיער" ומלחמת ויאטנאם, "קברט" ואפילו "צלילי המוסיקה" עם הרקע של עלית הנאצים והשואה, "שיקאגו" ועולם הפשע ובוודאי "סוויני טוד" המורבידי, למשל.
כמו שלושת המלחים המזמרים והמרקדים של "יום בניו יורק" כך גם "ג'וקר" הוא פרי מפגש של עולמות שכביכול לא היו נפגשים אלמלא תעוזה ויוזמה אמנותית שמשנה מצב. העולם של הקומיקס מתוכו מגיע "ג'וקר" פוגש את העולם האמיתי, את המציאות שבה הקשיים, הכאב והסבל האנושי, המעמדיות, הניצול, העלבון וההתנכרות לאחר הם חוקי ההישרדות והם המהלך הנקוט בכל מקום. ג'וקר מתמקם בעמדת הרוצח המטורף המיועדת לו במפגשים עתידיים עם באטמן, כאימת גות'האם סיטי רק בגלל שהחברה שבתוכה צמח והתפתח דחפה אותו לשם. פיליפס והתסריטאי לצידו סקוט סילבר נוטלים את הסיפור מעולם הילדים קרועי העיניים של האפקטים המיוחדים ושותלים אותו בעולם של המבוגרים, עולם ציני, נטול אשליות, עולם אפל של יום יום טרוף דעת רחוק מזה המקביל והאופטימי של האשליה הקומיקסאית.
והנחיתה הזאת היא בהחלט מאיימת, מטלטלת, קשה. ג'וקר שחזותו המעוותת נבנתה במהלך כמה סרטים החל מ"באטמן" המקורי ועד הטרילוגיה האפלה של נולן (כמובן מאות חוברות הקומיקס שהפכו אותו לנבל העל של גות'האם) הופך כאן את החיצוניות פנימה. הפנים הצבועות אינם תוצאה של נפילה למאגר של נוזל כימי או קרב עם באטמן שקרע את לחייו, גם לא חיתוך בסכין בצעירותו ע"י אביו או בנישואיו אחרי פגיעה באשתו. ג'וקר הוא מסכת ליצן שאותה הוא מצייר על פניו כדי להדגיש את הפער בין נסיונותיו הנואשים להיות אנושי – קומיקאי, סטנדאפיסט או ליצן רפואי לבין האלימות שהוא מפעיל על סביבתו בניסיון להתנקם במתנכלים איליו, באלה שהופכים אותו לקורבן. וההיפוך הזה, מנפגע לפוגע, מלוזר ליזם של אלימות בא לידי ביטוי גם בצחוק הכפוי שלו. צחוק טראומטי, תערובת מזעזעת של נביחות וקריאת כאב נואשת, מצמררת וקורעת לב.
קשה שלא לחשוב, גם תוך כדי צפיה כמהלך אינסטינקטיבי כמעט על מרטין סקורסזה ולא רק משום ששנים מסרטים הנפלאים מהדהדים גם בסרט הזה. "נהג מונית" הוא הסרט שהיה תלוי, כנראה לפיליפס מעל המחשב בעת כתיבת התסריט, מעל המוניטור בעת הצילומים וליד שולחן העריכה בזמן עיצובו הסופי של הסרט. "נהג מונית" ו"מלך הקומדיה". ולא רק משום שרוברט דה נירו, המופיע ב"ג'וקר" בתפקיד קטן אך משמעותי הוא חלק משמעותי משני סרטים אלה. כל מהלכו של הסרט, הגלישה של ג'וקר- ארתור פלאק אל הטירוף היא פרפרזה על הדרך שהלך בה גם טראביס ביקל של "נהג מונית". הכרוניקה יודעת לספר שבחברת האחים וורנר רצו שסקורסזה יביים את הסרט, אבל הוא היה עסוק באותם ימים ב"האירי" של נטפליקס וכך רק רוחו נושבת כאן לאורך כל עמוד השידרה של הסרט והצופים. וכך הטירוף שנובע מניכור התחלף בטירוף המצטבר על רקע חוסר תקווה ונקמה.
ארתור פלאק הוא ליצן ופנטומימאי עלוב שחולם להיות סטנאפיסט אבל מתפרנס מעבודות ליצנות מזדמנות ברחובות גות'האם ובבתי החולים שלה. הוא חי בדירה עלובה בשכונת עוני עם אמו הנכה וסובל מהפרעה נוירוטית שנגרמה לו בילדותו וגורמת לו לצחוק ברגעים של מתח וחרדה. העיר מסביב מתפוררת גם מבחינה פיסית – שביתה מתמשכת של עובדי העיריה מונעת איסוף אשפה הנערמת ברחובות ומושכת עכברושים ומפיצה מחלות, וגם מבחינה מוסרית – האנשים אלימים זה לזה והזעם החברתי גובר. ניתוק ברור בין המקורבים לצלחת, העשירים מאוד לבין רוב האוכלוסיה הנאנקת תחת הקשיים המתגברים של היום יום. ארתור מותקף גם ע"י כנופית צעירים מהשכונות המתעללת בו וגם ע"י קבוצת בני טובים ברכבת התחתית שלועגים לו ומכים אותו. אבל עכשיו יש לארתור אקדח והוא יורה כדי להרוג.
ההידרדרות נמשכת ומעמיקה את התסכול של ארתור ואת הטירוף שלו כדי לברר לעצמו פרטים על עברו ולשאת בתוכנית בידור אליה הוזמן את האני מאמין שלו הזועק את חוסר הצדק ואת הפערים החברתיים שסופם אלימות. וזאת, אכן פורצת ברחובות
פיליפס מעביר את הסיפור של ג'וקר פזה ונוטל אותו מקו הייצור של סיפורי בידור והתפרקות אל תחום סרטי המחאה החברתית. קשה לנתק את המתרחש בסרט ממה שקורה היום בעולם של קפיטליזם חזירי ומנצל, שרואה רק רווחים בשורה התחתונה ועיוור לגורלו של האדם. בפינתו מרים פיליפס שלט אזהרה אל מול מה שאולי יתרחש בחברה אטומה לגורל אזרחיה, במערב ובמזרח וסימנים לכך נוכל למצוא כבר היום במהדורות החדשות. קווי גבול של הנורמה נפרצים, הגבולות בין טוב לרע הופכים להיות מטושטשים והגיבורים הפופוליסטים, הנישאים על כתפיים ומוליכים טרנדים ודעת קהל הם אלה שאולי היו צריכים להיות סגורים מאחורי סורג ובריח.
אבל מעבר למסרים ולמשלים החברתיים, "ג'וקר" הוא בוודאי אחת ההצגות הנפלאות של חואקין פיניקס שמצליח להפנט ולזעזע, להטריף ולהעצים את הדמות הדו קוטבית של ארתור ולהפוך אותה לחד פעמית. בתחרות שלו בגילום ג'וקר במופעים מוצלחים במיוחד אחרים, של ג'ק ניקולסון בתחילת הדרך והית' לדג'ר ב"אביר האפל" הוא האנושי ביותר ולכן גם נושא את הגלגול הקשה ביותר בין השלושה. וצריך לעבור את הדרך התלולה בעולם רווי בפסיכולוגיה ובהיבטים אנושיים. והוא עושה את זה בהצלחה מרשימה שתקרב אותו גם אל האוסקר.
לא יודע מה יהיה מכאן והלאה עם סרטי ה"באטמן" או סרטים אחרים על גיבורי העל. האם גם כאן תורגש ההשפעה המטלטלת של הנגיעה הנועזת בריאליזם שחדר לעולם הדמיון, או שזאת תהיה אפיזודה חולפת. ושוב נזקק לאבחנות של סקורסזה, קופולה וקן לאוץ' על הפער האיכותי שבין סרטי המסך הירוק ואפקטים מן המחשב לבין סרטים על בני אדם, בכל מצב צבירה שהוא. אני, כמובן מעדיף את עמדת השלושה.
"ג'וקר" – 9 בסולם אורשר
Joker