"ג'ירפה" – עוד סרט רוסי בוצע קרביים, 9 בסולם אורשר . גידי אורשר

הקרב על סטלינגראד בחזית המזרחית במלחמה העולם השניה ליקט בספרי ההיסטוריה עיטורים הרואים ושימש כסמל לגבורה של הצבא האדום במלחמתו בצבא הגרמני הפולש. אבל המצור על לנינגראד היה אולי האירוע האכזרי ביותר במערכה נוראה זאת בשנות הארבעים של המאה שעברה. 900 ימים נכתשה העיר הצפונית, נאטמה כמעט מכל עבריה ותושביה נדונו לרעב, להפצצות, הפגזות וללחימה בלתי פוסקת כדי להישאר בחיים בתנאים בלתי אפשריים. הבמאי והדוקומנטריסט הביאלרוסי סרגיי לוזניצה אסף מהארכיון קטעי חדשות שצולמו בתוך העיר הנצורה כדי לנסות ולספר, אפילו על קצה הצלולואיד את סיפורן של ארבע עונות בעיר הנצורה.

הסרט שיצר, "מצור" שאורכו 52 דקות בלבד נטולות קריינות, מהפנט ביכולת שלו להציע מבט ייחודי, ישיר ומדויק כל כך, מסונן רגשות אך רווי בדרמה אנושית על המתרחש באותם ימים ארוכים ונוראים בעיר המוכה בחזית הרוסית-גרמנית-פינית. יתרונו הברור של "מצור" התיעודי מדגיש את תפקידו של הקולנוע בשימורה של ההיסטוריה אולם גם הוא, עם התמונה האובייקטיבית שלו עדיין חסר את הפרספקטיבה האישית, את המגע האנושי בסיפורו של היחיד בתוהו קיומי זה. סיפור שאולי נוכל להתחבר איליו יותר, להיענות לו באופן רגשי ומוחשי יותר.

ואת זה, בהתקפה מרוכזת על החושים ועל מנגנוני הקליטה של הצופים מציע לנו קנטמיר בלאגוב בסרטו "גירפה". לא, זה אינו סרט על גן חיות שבו אנחנו מטיילים להנאתנו כדי להתבונן בעולם זואולוגי ולהשוותו לעולמנו אנו ולחיינו אנו. גן חיות, בעצם אולי כן, כזה שכולו מאבק אבולוציוני נואש להישרדות. אבל הנאה קשה למצוא בתחושות המרתקות שבהן מטלטל אותנו הסרט.

את בלאגוב פגשתי לראשונה בפסטיבל קאן  לפני שלוש שנים בסרט קודם שלו "CLOSENESS ". במאי צעיר, 26, שזה היה סרט הביכורים שלו שהוקרן במסגרת "מבט מסויים". הסרט מחבר את האירועים בצ'צניה עם סיפורה המצמרר של משפחה יהודית בצפון הקווקז. אב, אם אח ואחות המנסים לחיות את חייהם בשקט ובצנעה. לאחר האירוסין של האח נחטף הזוג הצעיר והצורך לשלם כופר פורם את המשפחה המאוחדת והסביבה מרובת הדתות בה היא חיה. בלאגוב עוקב שם מקרוב מאוד אחרי הדמויות שלו, נכנס להם ולנו לנשמה בדילמות העיקריות שלהן, של חיים בקן סגור ובניסיונות לשמור עליו ובמציאות הנוראה החודרת מסביב. לעולם האמיתי ולזה הוירטואלי, הנשקף מהטלויזיה. הוא בוחר ומדריך נפלא שחקנים נהדרים ולהם פנים מרתקות, לא מוכרות.

ההישגים של "ג'ירפה", סרטו השני דומים להפליא ואולי אפילו עולים על אלה. אחרי הכל יש לו לבלאגוב כבר ניסיון של סרט אחד. גם כאן הוא חוצב את דמויותיו במציאות בלתי אנושית כמעט, גם כאן הוא חופן את נשמותיהם של גיבוריו, ובעיקר של שתי הנשים במרכז וגם כאן הוא מעמת, אולי ביתר שאת את העולם שלהן, הפנימי, הסגור והמסויט עם הסביבה הקשה, האכזרית, הלא  מתפשרת של שלהי המלחמה ותוצאותיו הנוראות של המצור בלנינגראד.

הסרט מתרחש בשלושה מוקדים פיסיים. האחד הוא בית החולים איליו מתנקזים הפצועים קשה מהקרבות, מי כדי להחלים, מי כדי למות. איה, המכונה הג'ירפה בשל גובהה עובדת כאן ככוח עזר, מנקה, מכבסת, תומכת בחולים ככל יכולתה. השני הוא מעונה עמוס הדיירים של איה, בני אדם רבים הדחוסים בחלל צר ולחוץ הקרוי בית. למרות החיכוך הרב בין האנשים עדיין אפשר לגרד כאן פיסת פרטיות ושקט. בין שני אלה קפואים רחובותיה המושלגים של העיר ההרוסה בהם מתנהלים התושבים כצללי אדם.

איה השתחררה כבר מהצבא אחרי פציעה שעברה וזעזוע מוח שצלק בה הפרעה פוסט טראומטית. לרגעים היא קופאת בלי יכולת לזוז, כאילו מאבדת את הכרתה ומתקשה לנשום. אך למרות זאת היא מגדלת באהבה רבה את בנה הקטן ודואגת לכל מחסורו. היא ביישנית, מסוגרת, מנוכרת לסביבה והיחיד עימו היא בקשר כל שהוא זה הרופא המבוגר, מנהל המחלקה שלה שגם הוא כואב בשקט את כאבי הפרידה מהפצועים והמתים העוברים תחת ידיו. לטראומה הפיסית תצטרף עוד מעט טראומה נוספת שתטלטל שוב את חייה של איה.

בשוך הקרבות חוזרת לעיר חברתה מאשה, נושאת גם היא את המטען הפוסט טראומטי שלה מהקרבות, גם היא מצטרפת לכוח העזר בבית החולים ועם איה השתיים מנסות להשתלב בחיים, כל אחת ויכולותיה, כל אחת ואופיה. בניהן עומדת הטרגדיה הנוראה שצרפה את חייהן ותומך בהן רק הזיכרון של החברות המשותפת מימים של קרב והצורך ההדדי של נפש בנפש. וכמובן הצרכים ההכרחיים של קיום בסביבה שכולה חוסר ותקווה להיאחז ולתפוס כל הזדמנות שהיא לבניה של עתיד, של חיים טובים יותר.

בלאגוב, כמו עוד כמה במאים מהסגנון הרוסי הפוסט סובייטי והאולטרה ריאליסטי לא עוצר בגבולות הלא נעים. אם יש מציאות, והיא כואבת, מדממת, הורגת, הוא מניח אותה על המסך בלי לסגור צמצם. בשוטים ארוכים, לעיתים מידי ובמצלמה קרובה קרובה הוא מתאר את הרגעים הנוראים ביותר והאופטימים ביותר, את הרצון להתלות בחיים, את החיפוש אחרי האושר לצד הצורך הנורא להינתק ממנו ומהם מחוסר ברירה. אחד הרגעים המצמררים ביותר שנראו בקולנוע, לפחות בשנים האחרונות עוטף כאן את הטרגדיה המאחדת את שתי הנשים הצעירות. רגע נוסף שיש בו מידה של נחמה, גם הוא מוטח כאן אל המסך על כל התקוות, הרצונות, הכאבים והניכור שבו.

המצלמה של בלאגוב אותה מפעיל במיומנות מופלאה הצלם קסניה סרדה מתעקשת להציע את ההתרחשויות בשוטים ארוכים שלעיתים מצליחים לצאת מהפנים החוצה, לעצב (בעזרת העיצוב האמנותי המושלם של סרגיי איבנוב והתלבושות של אולגה סמירנובה) סביבה שמחליפה צבעים ואופי, שני מרכיבים שבונים באופן מהפנט את האווירה הייחודית של הסרט. הצבע השולט הוא צהוב חום בוהק, לעיתים מסנוור – גם באופן בו מצולמת איה, על גבול הלבקנות, גם במדים אותם לובשת מאשה כתזכורת למקום ממנו הגיעו השתים ולמקורה של הטראומה הכפולה שלהן. לאיטו משתלט הירוק הדומיננטי והאדום אחריו כדי לשנות את האוירה לאזרחית יותר, אבל בהחלט לא יותר נינוחה. וברקע – הלבן של השלג בחוץ ומדי האחיות המרפרפות מסביב לפצועים.

"גירפה" הוא סרט לא פתור עד סופו. יש בו סיפור על כיליון ומוות, יש בו סיפור של תקווה, והסיום הצ'כובי נראה קצת מודבק על האכזריות הנוקשה של הסרט ברוב אורכו (יותר משעתיים). הוא אחת היצירות הקולנועיות ביותר שראיתי בתקופה האחרונה, עם מנעד של רגשות שאינו תמיד בר פתרון או תשובה, על רוב הניואנסים הפזורים בו. שתי הנשים בתפקידים הראשיים, במבצעי ביכורים כמעט, ויקטוריה מירושניצ'נקו כאיה ו-ואסיליזה פרליניה כמאשה, חורכות כאן את הרגשות החשופים של הצופים בעיצוב נפלא של שתי דמויות מסוגפות שמחפשות אויר, זאת לצד זאת וזאת מול זאת. גם הדמויות בתפקידים התומכים ובמיוחד אנדרי ביקוב בתפקיד הרופא ההומניסט ואיגור שירוקוב העכברי כבן העשירים המאוהב במאשה, ובעצם גם האחרים מוכיחים את המשפט האלמותי של סטניסלבסקי – "אין בנמצא תפקידים קטנים; ישנם רק שחקנים קטנים."

אני אוהב סרטים לא פתורים, אוהב את הרווח שבין המידע שעל המסך והספקולציה שלי. "ג'ירפה" הוא סרט כזה שמשאיר אותך עם בטן מלאה אפשרויות פיענוח, מפסיפס הרגשות של הגיבורים ועד פאלטת הצבעים שעליה משחרר הבמאי את סיפורו ודמויותיו. וככזה, אני פשוט אוהב את הסרט הזה, כמו שאוהבים חיה קטנה ופצועה המפרפרת בין החיים למוות. הלוואי שתצליח להתגבר ולהחלים.

"ג'ירפה" – 9 בסולם אורשר
Dylda

רוצה לשתף ?