אין ספק שסרטו של מרטין סקורסזה הוא יצירה מונומנטאלית. פסל ענקים של סינמה עילית שיצא מתחומי בית הקולנוע ומוצב היום בכיכר העיר, בסטרימינג של נטפליקס למפגש פתוח ונגיש עם קהל צופים רחב בתצורות צפיה מגוונות. צריך לקחת בחשבון גם את קריאת התגר הזאת על אמצעי ההפצה המודרניים שמשפיעים, ללא ספק גם על פרקטיקות הייצור. סקורסזה, סקולר משופשף מידי ומתוחכם כדבעי גם בתאוריה וגם בעשיה הקולנועית והטלוויזיונית כדי לא להתכוון להתאים את היצירה שלו לשני המדיה הללו. מחד קהל שבוי של קולנוע ומאידך צפיה חופשית על כל מסך במנעד שבין הטלוויזיה הביתית עמוסת האינצ'ים ועד הסלולארי הזעיר שמוחזק ביד. כמובן שההנאה מושלמת יותר ככל שהמסך גדול יותר, אבל הבחירה נתונה בידיו (תרתי משמע) של הצרכן.
"האירי" הוא סרט שמעטים כמוהו נעשים היום בתעשית הקולנוע והטלוויזיה, לפחות כשבוחנים את ההיצע בתחום הסרטים העלילתיים שמשחררת לאחרונה הוליווד לעולם. הסרט, לפחות על פי ממדיו הוא ציור קיר ענקי הפרוש לפנינו בלי שאנחנו נוכל לעבור לידו ולא להגיב. נאלץ להתרשם או אולי לכעוס על הבזבוז הראוותני. אחרי הכל 150 מליון דולאר זאת חבילה נאה שאפשר לעשות איתה הרבה טוב לאנושות בכל תחום שהוא. אבל ההשקעה כאן, לפחות במורשת שמשתקפת מהסרט ואותה משאיר לנו סקורסזה בגילו המתקדם ולאחר שורה ארוכה ומרתקת של סרטים שהולכים אחריו בקריירה שהשפיעה לא מעט על הסביבה היצירתית של כולנו, היא בהחלט מוצדקת. "האירי" יישאר בזיכרון הקולקטיבי של הקולנוע כאחד המבצעים המרתקים, החשובים, המרגשים והמכלילים בוודאי בתקופה דלת הישגים של סוף העשור השני של המאה שלנו.
"האירי" הוא סרט בעל ממדים אפיים גם באורכו אבל גם באופי ואופן הסיפור שלו ובכמות הדמויות החולפות על המסך ומאכלסות את העולם הגווע של סרטי הגנגסטרים האמריקאים. לפחות אלה שעוצבו כדפוס תרבותי ומיתולוגי כמודל לחיקוי משנות השלושים בסרט האפל הקלאסי. היו שם "אויב הציבור", "הקיסר הקטן", "Angels with Dirty Faces", "רחוב ללא שם", "פני צלקת", היו "חום לבן", "הסנדק" על חלקיו, "דוני בראסקו" "פני צלקת" בגרסה חדשה, "היו זמנים באמריקה", "הבלתי משוחדים", ואפילו סרטים עם טיפול קומי וציני כמו כמו "חמים וטעים" . סקורסזה עצמו הרים תרומה נכבדה לעיסוק במאפיה לדורותיה ב"מי זה דופק על דלתי", "רחובות זועמים" כאחד מהמעברים המרתקים של הסרט האפל לעולם הקולנוע הצבעוני, "החברה הטובים", "קזינו" ו"השתולים" בין השאר.
כל אחד עם המאגר שלו, אבל אני ברפלקס אסוציאטיבי מידי חשבתי על שני סרטים ש"האירי" מתאים להיות להם כבן דוד קולנועי. הראשון הוא "פורסט גאמפ" של חצית הגיבור דרך פרק נכבד מהמיתולוגיה האמריקאית והשני "הבלתי נסלח" של הקינה עם גסיסתו של המערבון.
פראנק שיראן, הדמות מרכזית בסרט המבוסס על סיפור אמיתי כפי שהתפרסם בספרו התיעודי של צ'ארלס בראנדט "שמעתי שאתה צובע בתים" לא היה בדיוק בן השכן הנחמד ממול. יליד דארבי בפנסילבניה כבן לאב אירי ולאם שוודית הוא חונך כקתולי וכבר בשרותו הצבאי בחזיתות באיטליה של מלחמת העולם השניה נתלו בחגורתו כמה וכמה קרקפות של חיילי וורמאכט שבויים. כשחזר לארה"ב לאחר המלחמה עבר כנהג משאית ועשה כמה דולארים מהצד גם בחיסולים, פה ושם על פי הזמנה. המפנה בחייו הגיע כאשר פגש את ראש משפחת הפשע האיטלקית ראסל בופאלינו ששלט במחוז הצפון מזרחי של פנסילבניה שהפך להיות המנטור שלו, מגינו והמכוון צעדיו. בעזרתו של ראס קשישא הצליח פראנק להגיע לסביבתו של ג'ימי הופה, להיות שומר ראשו הנאמן ואיש סודו של מי שהיה הבוס הגדול של ארגון נהגי המשאיות רב הכוח של אמריקה. הופה שהיה גם דמות פוליטית כריזמטית היה מקורב מאוד למשפחות הפשע, והממון הרב שנצבר בכספת הארגון שבראשו עמד כדמי פנסיה לחבריו שימש כמימון ללא מעט יוזמות של המאפיה, כמו הקמת בתי קאזינו, למשל. ראו המקרה של לאס ווגאס.
במהלך חייו נתקל פראנק בעוד ועוד דמויות של "החברה הטובים", חיילים פשוטים וגם כאלה בעלי השפעה בהיררכיה של משפחות הפשע, ורבים מהם חולפים גם על המסך של סקורסזה. לעיתים להרף עין ולעיתים לפרק זמן שמאפשר לנו לעמוד יותר על איפיונם. נכון שבמסכת המתחלפת תדיר של הגלריות הססגוניות פרנק הוא לא יותר מדג רקק, אולם דווקא ממעמד זה של מי שהולך בתלם וממלא היטב את ההוראות ויודע להתחמק מתקלות אפשריות, הוא יכול להציע מבט על פרק נרחב של העולם התחתון בשלושים שנים ויותר בהן היו המשפחות בעלות השפעה כבדה על המציאות, הכלכלה ואולי גם על הפוליטיקה האמריקאית. למשל בימים שליוו אלה את בחירתו של ג'ון קנדי, את מאבקו של אחיו רוברט קנדי התובע הכללי במשפחות הפשע, את הפלישה האמריקאית הכושלת למפרץ החזירים בקובה, את הרצח הטראומטי של קנדי (בסרט יש רמז על מעורבות המאפיה בחיסול), מעורבות בבחירתו של ניקסון ורמז גם על השתתפות בפשלה של ווטרגייט ואת היעלמותו המסתורית של הופה. זאת מלבד הפעילויות היום יומיות בחיסולים ובעסקי פרוטקשן, אלכוהול, הימורים ושיחוד שוטרים ופקידי ממשל בכירים.
כמו פורסט גאמפ של דברי הימים הכללי של אמריקה הוא חוצה את האירועים המרכזיים בדברי הימים הפרטי של המאפיה, משתתף לא מרכזי בהם, אבל המסע של חייו משקף את תת התרבות המגובשת של עולם הגנגסטרים ומציע מבט מבפנים. כמו פורסט גאמפ גם הוא עובר בעולם הזה כמעט בלי להיות מודע לתפקידו, עם כמות מינימאלית של רגש.
סקורסזה מכיר את העולם הזה מילדותו כילד חולני שישב שעות בעיניים קרועות לרווחה ליד החלון של ביתו ב"איטליה הקטנה" בניו יורק עוקב אחרי הפעילות ברחוב ושומע את סיפורי השכנים. ועכשיו, כשהוא סוגר עוד מעט את העשור השמיני בחייו ואל מול סרטי הפשע העשויים פלסטיק ושבלונה של השנים האחרונות, הוא מרגיש כנראה שצריך לסכם. וכמו קלינט איסטווד של המערבונים שהציע את הקינה שלו על גסיסת הז'אנר הקולנועי האמריקאי ביותר ב"הבלתי נסלח" עם הרבה אהבה וסלחנות נוסטלגית, צער והתרפקות על הדמויות ההולכות וכלות בלי לוותר על המאבק לצדק, גם סקורסזה אוסף חומרים מייצגים ומביט אחורה דרך דמעה שקופה. ביכולת של אמן הוא מצרף רגעים, זכרונות, סיפורים, מחוות, טיפוסים, נאמנויות ובגידות ומלחמה אלימה וסיזיפית על מעמד וכבוד כדי להקים את המצבה שלו לעולם הולך ונעלם עם המורשת של ג'יימס קאגני, ג'ורג' ראפט, פול מוני, האמפרי בוגארט ומרלון ברנדו.
כדי לסגור מעגלים הוא חוזר ומשתף פעולה עם השחקנים שחרטו בזיכרון את העולם הזה בסרטים שלו ובראשם רוברט דה נירו שהחל את הקריירה ב"רחובות זועמים" ועימו ג'ו פשי, אל פצ'ינו, אפילו רגעים (מעטים מידי רק כדי כיבוד) להרווי קייטל ורבים אחרים בתפקידים משניים וכולם מספקים את היכולות המובחרות שלהם, לעיתים בהתרעננות אישית ומקצועית שלא חוו כמותה כבר שנים. הסיפור, שנמתח משנות החמישים המאוחרות ועד תחילת המילניום הנוכחי מתגלגל במשך שלושה מחזורי זמן בדילוגים קדימה ואחור. הראשון מתחיל בימיו האחרונים של פרנק המספר את סיפור חייו ובמהלכו מתוודה גם על מעשים שהיו בלתי פתורים עד עצם המפגש שלו עם בראנדט, השני עובר לסיפור המסע של פרנק, אשתו והזוג בופאלינו לחתונה בדטרויט, במהלכו נאלץ פרנק לחשבון נפש בדילמה אמיתית והשלישי חוזר לרגעים מכוננים בחייו של פרנק, בחיסולים, עם המשפחה ובעיקר בסיפור יחסיו עם ג'ימי הופה בימיו הטובים ובסוף הקריירה, לאחר שהשתחרר ממאסר.
סקורסזה יודע לספר סיפור והדמויות שלו, אפילו אלה שבאות לרגע, שלמות ומאופיינות היטב, לעיתים מאיימות ולעיתים משעשעות. דמויות הנשים, אשתו של פרנק, אשתו של ראסל, אשתו של הופה ובעיקר דמותה הנפלאה של בתו של פרנק הבוחנת, מילדות ועד נשיות את מעשיו בדממה ובמבט מייסר מצויינות ורבות הבעה. יש בסרט רגעים שבהם הזמן עומד מלכת, כאילו סקורסזה מותח סצנות ומאריך אותן ללא צורך נראה לעיין, אבל לכל סצנה כזאת יש סיבה . אחת מהן, משעשעת ומקאברית במיוחד מתרחשת לקראת סופו של הסרט, בנסיעה למפגש שיהיה דרמטי עם הופה, נסיעה המוקדשת לדיון על דגים, זנים שלהם והצורך לעטוף אותם לפני שמניחים אותם על המושב האחורי של המכונית. וכמובן גם הפן הקתולי לא נעלם כאן, והכנסיה, הכמרים והצורך במחילה שעוטף את סופו המרגש של הסרט.
שלוש וחצי שעות של רגעים אלימים לצד ג'סטות רכות, של פעולה לצד הרהור, של אכזריות לצד רגישות אנושית, עולם ומלואו שמתרכז לסרט אחד שיש בו מלאכת מחשבת של צילום על קצביו תנועת המצלמה שבו ויופיו, עריכה מתוחכמת, משחק נפלא, תסריט מהוקצע, מוסיקה תומכת גם עם להיטי התקופה באנדרטה קולנועית ענקית שאולי מסמנת סופו של עידן.
"האירי" – 9 פלוס בסולם אורשר
The Irishman