האפיפיור בנדיקטוס ה – 16 או בשמו האזרחי יוזף אלויס רצינגר שימש בתפקיד ממלא המקום של האלוהים רק כ – 8 שנים ועזב את הכס הקדוש מיוזמתו, מעשה נדיר כשלעצמו, משום שלטענתו על פי "האפיפיורים" הפסיק לשמוע את קולו של בורא עולם המדבר איליו. בסביבה נורמטיבית מי ששומע קולות מהמין הזה, גם אם הם מטעמו של האל ישתבח שמו נלקח אחרי כבוד למוסדות המיועדים לאלה שתפיסת המציאות שלהם אינה מאופסת לגמרי. בעולם הקתולי-קלריקאלי ואולי גם בסביבת ממסדי דתות אחרות, ניתן כך להגיע עד לדרגות הכהונה הרמות ביותר. אפיפיור, למשל.
פאפא רצינגר היה אפיפיור חמור סבר, כיאות למוצאו הגרמני והמשיך את דרכו של קודמו, ממלא המקום יוחנן פאולוס ה – 2 (פולני במקור) שהיה שמרן בכל הנוגע להלכות כנסיה ומאמיניה. רצינגר המשיך בהתנגדות להפלות, לתכנון משפחה, להכרה בלהט"בים ותמך בקיום מצוות בסגנון שנשמר בוותיקן במשך למעלה מאלפיים שנה. אות באות. אבל תחת גלימתו התרחשו מיני אירועים הקשורים במעשים אסורים של כמרים בילדים וחמור יותר מבחינת הממסד האקומני, ערבובי כספים שלא למטרת ייצור קטורת קדושה. הוא כמובן לא ידע, לא ראה ולא שמע אבל כשהשחיתויות התפרצו ויצאו לאוויר העולם ואחרי שבסביבתו הבינו שיש מדינות באירופה המתכוונות להגיש נגדו צווי מעצר בחשד להסתרת מידע על מקרים של ניצול מיני שביצעו כמרים ברחבי העולם או מקרים בהם הסתירו כמרים מידע על ניצול מיני של ילדים על ידי חברי קהילתם, הוא החליט שהוא זקן וחולה ורוצה להיות אמריטוס, כלומר פנסיונר. בעולם הקתולי זה מקרה נדיר מאוד שקרה לאחרונה לפני כ 600 שנה משום שעל פי המסורת אפיפיור מפסיק להיות אפיפיור רק אחרי מותו. לעיתים תוך ייסורי גוף, ממש כמו ישו על הצלב.
בהתכנסותה של הקונקלווה בחרה מועצת הקרדינאלים כיורשו את הארגנטינאי חורחה מריו ברגוליו שהפך להיות האפיפיור ה – 266 ונטל לעצמו את השם פרנסיסקוס, אפיפיור המשמש את העולם הקתולי עד היום הזה. פרנסיסקוס הישועי הטיף למדיניות ליבראלית יותר של הכנסיה, לשבירת החומות המקיפות את הנוקשות של הוותיקן ולהתאמת המדיניות לעולם מודרני ומתקדם יותר. ברגוליו היה ידוע ככומר צנוע שחי בתוך עמו, תמך בעניים ובנזקקים ושמר, גם כשהפך להיות הארכיבישוף של בואנוס איירס על דרישתו להגברת השוויון המעמדי והלאומי. ככזה הוא מנסה לקיים מדיניות הומאנית ופתוחה יותר גם כאפיפיור ומגיע במסעותיו, בצניעות לפגוש את מאמיניו בכל קצווי תבל.
"האפיפיורים", סרטו של הבמאי הברזילאי פרננדו מיירלס על פי ספר ותסריט של אנתוני מקארטן מנסה להיות זבוב על הקיר במפגש הלוחות הטקטוניים הנדיר מאוד שלא התרחש בין שני האישים הללו המייצגים שתי תפיסות עולם. המפגש הדמיוני הזה מתרחש בין השמשות, בדעיכת אידאולוגיה אחת וזריחתה של שניה, מערכת קוסמית קיומית שתשפיע על מהלך חייה של אוכלוסיה מאמינה-קתולית בת למעלה ממיליארד ושלוש מאות מיליון איש ברחבי העולם. מאבק עולמים שבין שמרנות חמורת סבר לבין ליברליזם, שבמקרה הזה גם הוא יחסי.
בכך מנסים השניים להרחיב את מעגל המתעניינים במהלכיו של סרטם ומוציאים אותו מד' אמות המאמינים שסיפורים שמאחורי הקלעים של הוותיקן מעסיקים אותם באופן מובנה גם אל אלה שביקור בקפלה הסיסטינית הוא רק רצון להיפגש עם האוריגינל של "יום הדין" שצייר מיכלאנג'לו על תקרתה.
על פי הדרמה הבדיונית המבוססת על דמויות אמיתיות, מגיע ברגוליו, עדיין רק קרדינאל למעון הנופש של האפיפיור, ארמון יפיפה על שפת אגם אלבנו, לא רחוק מרומא כדי למסור לו את מכתב ההתפטרות שלו מתפקיד הקרדינאל. בנדיקטוס, שהיה יריבו וניצח בקולות ספורים את ברגוליו בקונקלווה שנערכה רק שנים ספורות קודם לא מוכן אפילו לשמוע על ההתפטרות וטוען שהיא ופרסומה רק יזיקו יותר לשמה המוכתם של הכנסיה והכס הקדוש בוותיקן שמצבם בדעת הקהל ממילא אינו בטוב. הויכוח בין האישים ימשך לאחר ארוחת הערב אותה יאכלו כל אחד בחדר אחר, כי האפיפיור נוהג כבר מזמן לסעוד בגפו.
השניים מחפשים נקודות אחיזה של עיניין משותף. בעוד שבנדיקטוס שרוי בשרעפים של אחריות ואידאולוגיה דתית חמורת סבר וחוטא בצפיה בחשאי בדרמות מתח בטלוויזיה האוסטרית, ברגוליו המחובר הרבה יותר עם צאן מרעיתו מכיר את החיים מקרוב. הוא חובב כדורגל, טאנגו ומוסיקה מודרנית, שורק לעצמו את ה"ביטלס" ומדבר על הצורך בפתיחות של הממסד כדי לשבור את הניכור המתפתח אל מול הדת ומאמיניה. הוא מספר, ואנחנו הולכים אחריו ב"פלאש באקים" על חייו בצעירותו, אהבתו לאישה, הויתור עליה ובחירתו באלוהים, על הדרך שעשה אל האמונה והכמורה בארגנטינה ומדוע אימץ את הזרם הישועי שענינו בעיקר חינוך והפצת הנצרות, על הקשרים שלו עם הכמרים החיים בצניעות ועל מעורבותו בפעילויות לטובת מעמד הפועלים והעניים.
המפגש הראשוני נמתח למפגש נוסף למחרת בוותיקן, שבו מודיע בנדיקטוס לברגוליו מדוע אינו יכול לקבל את ההתפטרות. הוא עצמו החליט לפרוש מראשות הכנסיה והוא רואה דווקא בברגוליו, המייצג עמדות שונות כל כך משלו, את ממשיכו. ועכשיו יגיע תורו של הארכיבישוף הארגנטיני להסביר מדוע לא יוכל לקבל עליו את התפקיד, מדוע הוא החליט להתפטר ומה קרה בעבר הרודף עדיין אחריו. בתגובה מספר האפיפיור לקרדינל שלו מדוע הוא אינו יכול יותר, מדוע כוחותיו אינם עומדים לו יותר למלא את התפקיד הרם. הווידויים ההדדיים של השניים מביאים למחילה הדדית ולקרבה המסתיימת בריקוד טנגו משותף במגרש החניה רגע לפני שברגוליו חוזר הביתה. האפילוג של הסרט הוא הווה נמשך עד היום בכרוניקות האקטואליות של עולמנו הדווי.
בניגוד לסרט קודם על מינוי אפיפיור "יש לנו אפיפיור" של נאני מורטי שגם בו קרדינאל בורח מבשורה, סרט בנימה צינית וסטירית חריפה, כאן משתדלים מיירלס ומקארטן לעשות לכולם טוב בגב, בלי להרגיז. שתי הדמויות הממלאות את הסרט בגילומם המושלם של אנתוני הופקינס וג'ונתן פרייס, שני שחקנים נהדרים מבכירי התאטרון והקולנוע האנגלים מעוררות אהדה וסימפטיה, אמינות ואמונה. למרות שהם מציעים התבוננות שונה על החיים, נראה כאן שלפחות מתחת לגלימות יש בני אדם עם אמונה, עם אידאולוגיה, עם תחושות וכאבים, אחריות ואנושיות. המפגש איתם הוא נוח, לא מרתיע, מסקרן ומעניין ומתרחש בסביבה יפיפיה ומעוצבת, בארמונות המלוקקים, בגינות המטופחות, בין יצירות האמנות של איטליה והכל הכי יפה בעולם. מיירלס וצלמו סיזר שרלונה מלהטטים כאן בין תמונות תקריב של פניהם של שתי הדמויות לבין התפעמות מהנוף והארכיטקטורה המעוטרת כדי שהסרט ירגיש נוח גם באולמות הקולנוע וגם על המסך הביתי. נטפליקס ופוליטיקת ההפצה שלה, אחרי הכל.
למרות עיסוקו ברגעים מיוחדים מאוד על ציר הזמן של העולם הקתולי "האפיפיורים" אינו סרט חשוב. הוא אמנם מנסה להתמתח לטריטוריות משמעותיות יותר מהויכוח התיאולוגי של שתי תפיסות עולם (שבאופן אובייקטיבי, אחרי הכל אינן רחוקות מאוד זאת מזאת) ולהתפרס גם לשדות הרחבים של הגדרות של הרווח שבין שמרנות ומחשבה חופשית. אבל אולי מתוך זהירות ואולי גם מחוסר רצון להרגיז מידי יותר מידי צופים פוטנציאלים ואולי גם בגלל נטפליקס, הוא נשאר מעשיה חביבה שזוכה לחסדיהם של שני שחקנים מרתקים. ולראות מקצוענות מקרוב, עם חיוך קטן, גם זאת הנאה מסוימת בחיינו הקשים היום.
"האפיפיורים" – 8 בסולם אורשר
The Two Popes