גיא ריצ'י חוזר לסמטאות לונדון ולכנופיות הפשע שלה כמו שעוזב קיבוץ שב הביתה אחרי סיבוב לא מוצלח של כמה שנים וניסיון חיים מפוקפק בעיר הגדולה. הסביבה הטבעית שלו, בה זינק לגדולה וזכה לתהילה היתה ב"לוק סטוק ושני קנים מעשנים". אח"כ הציע גם את "סנאץ'" כזנב מתנפנף בעליצות דומה ומשם התפתה לעלות לאזורי אטמוספרה קולנועית דלי חמצן עבורו ב"רוקנרולה" ו"אקדח" שלא להזכיר את הפיאסקו המוסיקאליים עם בת זוגו ד'אז מדונה. ב"שם קוד מ.ל.א.ך" וב"קינג ארתור" הוא ניסה את השיטות הקולנועיות שלו על מערכות נראטיביות מוטעות, היה רענן משהו (לטעמי) בגרסתו לסיפורי שרלוק הולמס שהפך תחתיו לבלש מוח-שריר אנרגטי במיוחד ולבסוף הוציא ברכוש גדול את אולפני וולט דיסני שהפיקו את גרסת הלייב אקשן ל"אלדין". אבל כבוד רב מידי לא היה כאן. הגרסה שלו עם וויל סמית היתה נחותה בהרבה מזאת המוקדמת יותר מהאנימציה עם רובין וויליאמס הענק בתפקיד הג'יני.
מה לעשות, בלונדון של החברה הטובים הוא מרגיש הכי בטוח ולכן "הג'נטלמנים", סרטו הנוכחי הוא גם חזרה אל ניחוחם המעשן של שדות הגנגסטרים, מעורבים יפה בזנים של פושטקים קטנים וראשי חבורות פשע וג'נטלמנים שצימחו כבר ייחורים לערוגות של החברה הגבוהה האנגלית. וכשכולם משתכשכים יחדיו בבריכת הדמים והכסף והמאבקים על כוח והשפעה ורווחים ועושים את זה בקצבים וביכולת השליטה הקולנועית של ריצ'י – אז כמו כשנכנס אדר – מרבים בשמחה.
המהלך של הסרט אינו לינארי. הוא לא מתחיל בהתחלה ולא נגמר עד שהוא לא נגמר. הוא מסופר לנו מנקודת המבט של תחקירן/בלש פרטי/סחטן של עיתונות צהובה שהולך בעקבות הסיפור על קרב הירושה המסתבך של איל קנאביס שהחליט לפרוש ומגיע עד סיכום החשבונות האישיים והמסחריים המפתיעים של כל המעורבים. הקצב היסטרי, האמצעים הקולנועיים רבים מספור, הטקסטים חדים וארסיים וההומור, הרבה הומור מקאברי שזור לכל אורכה של הדרך.
הבחור פלטשר (יו גראנט) מנסה לסחוט את ריי (צ'ארלי הונאם), יד ימינו של מיקי פירסון (מתיו מקונוהי) כשהוא מציג לפני תחקיר כתסריט שהכין על הקשרים של מיקי ושורה של אירועים בלתי מחמיאים למי שהתחיל את דרכו כסטודנט אמריקאי מבטיח באוקספורד אך החליט לוותר על קריירה אקדמית ולנצל את קשריו עם לורדים פושטי רגל כדי להפוך להיות ברון המריחואנה של אנגליה. עכשיו מיקי מחליט לפרוש עם קופה של כמה מאות מליוני פאונד בעיקר בלחצה של אשתו רוזלינד (מישל דוקרי) ויש לו קונה אמריקאי מתיו (ג'רמי סטרונג) שמוכן, כביכול לשלם לו עבור הגנים החפורים ומוסתרים היטב באחוזותיהם של הלורדים בהם הוא מגדל את צמחי הפלא ומעבד אותם למכירה.
נשמע פשוט ? לא בעולם התככים ההקטי של ממלכת הנפאס, כי כאן נכנסת לפעולה החמדנות, היריבות ומלחמות האגו וחודרים לעלילה טיפוסים נוספים ובהם דריי איי (הנרי גולדינג), מפיונר מזרח אסיאני צעיר עם כוונות להפוך לארכי גנגסטר בעצמו, המאמן (קולין פארל) שמוליך אחריו דרך זירת האיגרוף קבוצה של פרחחים צעירים אל מחוץ למחוזות הפשע אבל יודע גם להשתמש בהם לצרכיו, ונציגים ברוטליים במיוחד של אוליגרך רוסי שמוצא עצמו חייב להיכנס לסיפור באחד מיובליו הצדדיים. כל אלה מתערבלים לסיפור שיש בו הרבה כניסות והרבה יציאות, המון אקשן, מתח וחיוך לא מוצנע של הנאה.
ריצ'י לא חוסך באמצעים שהוא שולף ממחסן האפשרויות הלא מוגבלות של הסיפורת והטכניקוה הקולנועית. קפיצות בזמן, הבזקים אסוציאטיבים, הקשרים שיכולים להרחיב את הדעת אצל יודעי דבר ובעיקר סיפור מעורב היטב שיש בו פינות להסתתר בהן לרגע ודרך מלך שלוקחת אותנו בטוחות לסיום המפתיע.
השימוש בכוכבים עוזר גם הוא, מה גם שרבים מהם מציעים כאן דמויות שיש בהן מן ההגזמה הקריקטורית, אבל גם מן העומק והאמינות. יו גראנט למשל, מזמן לא היה חיוני כל כך, מתנער מתדמית הבצל היבש של הדמויות הרומנטיות שנהג לאפיין על המסך, וכאן הוא מלא חיים, ערמומי, מקסים, מרתיע ומפתיע. מתיו מקונוהי שמנסה כמעט בכל הסרטים להיות אינסטנט מרלון ברנדו, בעיקר בשירבוב מעצבן של לסת תחתונה, כאן הוא אנושי לפתע, מאופק במידה, מרשים במידה ומשעשע במידה. קולין פארל, אחד השחקנים המוכשרים עם אמפליטודת יכולות בלתי יציבה בעליל, שנע מתפקידים מצוינים לתפקידים בזויים, כאן גם הוא מצטרף לחגיגה ומוכיח שיש לו גם חוש הומור לא קטן. מישל דוקרי נשית, חזקה וסקסית כדרוש וצ'ארלי הונאם מצויין אף הוא.
"הג'נטלמנים" הוא סרט שפשוט כיף לראות. בלי להתחכם מידי, בלי לנסות לחפש מוטיבים וזרמים תת קרקעיים, למרות הערות סקסיסטיות, גזעניות, הומופוביות המפוזרות פה ושם כחלק מהארומה המוכרת של ריצ'י. זה לא ברצינות ואסור לקבל אותן ככאלה. זה חלק מהעולם המתואר ובעולם הזה אין מקום לדקויות של נימוס ותקינות פוליטית. בסוף בסוף, בנום כל הכפר נמתח חיוך על הפנים. בהחלט גם בשל הסרט הזה.
"הג'נטלמנים" – 8 בסולם אורשר
The Gentlemen