המופע הפומבי הראשון של "חידון התנ"כ", המערכון הנפלא של חבורת לול לא התקיים כפי שאולי רבים חושבים בפרויקט הטלוויזיוני של "לול" בהפקת "הגר" בתחילת שנות ה- 70. גם לא בסרט בבימויו של בועז דווידזון שהופק 15 שנים אח"כ ונשא אותו שם. הגרסה הקולנועית היתה אסופה של פניני הומור מצחיק עד דמעות שלוקטו מארבע תכניות הטלוויזיה שהפכו במהלך השנים לנכסי צאן ברזל ואבני דרך של הנונסנס המקומי, של הפרודיות, הסאטירות וכמובן השירים הרבים והנפלאים שנשזרו ביניהם. "צא מזה", "למה לי לקחת ללב", "מה איתי", "אני ואתה", "אבשלום", "כתבו עליו בעיתון", "אני אוהב לישון", "שיר מספר שמונה", "אמא אדמה", "אבישג" הם רק חלק מאותם אוצרות.
חבורת "לול" היתה מורכבת מקבוצה מוכשרת במיוחד של יושבי כסית, בית קפה אגדי ששכן עשרות שנים בטבורו של רחוב דיזנגוף על הגדה המערבית ומשך אליו את הבוהמה המקומית ואת הסקרנות של העוברים והשבים עוד מימים של טרום מדינה. החבורה, שהתרחבה והתכווצה על פי הרצונות והצרכים של הללו שעמדו בראשה, אורי זוהר ואריק איינשטיין עם המקורבים ביותר למלכות שלום חנוך וצבי שיסל כללה גם את ג'וזי כץ, משה איש כסית, שמוליק קראוס, יהונתן גפן, דורי בן זאב, תיקי דיין, אורי גרוס וטליה שפירא וכולם השתוללו, השתובבו, עישנו, עישבו, יצרו ואהבו על פי הקצב שהכתיב המאור הגדול – אורי זוהר.
זוהר, באותם שנים היה המצחיקן של המדינה עם שובל של תהילה וכשרון, חדות לשון ומהירות תגובה, לא תמיד בטעם אנין שהלכו אתו עוד מימיו כחייל כוכב בלהקת הנח"ל, דרך "בצל ירוק", למופעי סטאנדאפ מהראשונים בארץ ולשורה של תוכניות טלוויזיה ורדיו. אחת מהן היתה התוכנית "יתוש בראש" בגלי צהל, בהנחית רם עברון ובהפקת בתיה שושני ובמסגרת זאת, בהקלטה שנערכה בתחילת שנות ה 70 בבית החיל בתל אביב, הופיע המערכון לראשונה.
"יתוש בראש" שניסתה, לעיתים קרובות בהצלחה למלא את החלל שנשאר אחרי "שלושה בסירה אחת" המופלאה של "קול ישראל" בשנות החמישים היתה מפגש של אנשים מצחיקים שניסו לענות באופן הכי חופשי, הזוי ומטורף על שאלות כאילו רציניות שהעמיד בפניהם המנחה. הצוות שהיה טבול ומתודלק רוב הזמן במיני אלכוהול ובחומרים ממריצים נוספים שעזרו למשתתפים לא לעשות חשבון על שום דבר, הפך את השאלות לקרדום לחפור בו בעולם האסוציאציות החופשי והפרוע מאוד שלהם.
באותו אחר צהריים התכנסו כמה עשרות נשות טייסים במועדון האח"מים המרווח בתל אביב וכנהגן של נשות טייסים באותה עת רובן היו בשלבים כאלה ואחרים של הריון. מולן נערכו ליד המיקרופונים אנשי הצוות. היו שם עוד חמישה, אבל ממרחק הזמן אני זוכר רק אחד, שהאפיל במהלך ההקלטה על כולם והיה הדומיננטי מכולם, אורי זוהר. זאת היתה ההצגה שלו התחלה, אמצע וסוף. בשלב מסוים נכנסו לחדר אריק איינשטיין, וצבי שיסל להתיישב בשורות האחוריות ואורי קרא גם להם לעלות לבמה המאולתרת. "אריות", קרא זוהר, "בא הנה, אני כאן" צעק ונפנף בידיו כשהוא מסביר שאיינשטיין לא רואה כמעט כלום, עיוור כמעט לחלוטין. אריק, הצנוע כמובן סירב ואז התחיל זוהר לספר על הרעיון המתגבש בחבורה למערכון "חידון התנ"כ".
באותו מפגש הוא גילם את כל התפקידים, והוסיף פרושים נוספים מצידו. הוא היה המנחה, היה המתחרה השוודי, המתחרה הסודני, או החבשי, הוא היה המתחרה התימני הישראלי, הוא היה השופטים והוא היה מטריף. הקהל, כולל גבי קרנר ואני שהקלטנו את התוכנית, היינו רוב הזמן על הרצפה. מרוב צחוק. נשות הטייסים אחזו בחוזקה בכרסיהן תומכות בחוזקה בשרירי תחתית האגן פן לא יתאפקו גם עובריהן ויפרצו החוצה לאולם השואג מצחוק כדי לקחת חלק בשמחה. הבנות בחודשים אחרונים היו בטוחות שהנה הנה הלידה מתקרבת והצירים מתגברים. אוויר, אוויר ביקשו כולן, מעט אויר בין נשימה חטופה אחת לשניה. "די ! די ! לא יכולות יותר" הן מלמלו בדרך לערפול חושים. אם היו רגעים בחיי בהן הבנתי את המושג "למות מצחוק", זה היה אחד המובהקים שבהם. וזוהר, רכוב על המצב ושולט בו ביד רמה לא הפסיק. התחושה היתה שהנה הנה, זכיתי ואני חלק מהתרחשות חד פעמית שלא תחזור. בשביל רגעים ייחודיים כאלה באמת כדאי לחיות. מה הפלא שכאשר ראיתי, אחרי כשנה או שנתיים את המערכון בטלוויזיה, עם חלוקת התפקידים המסודרת בין אנשי החבורה כולם, זה כבר הרשים פחות. האנרכיה הספונטנית של המפגש הראשון היתה כל כך נפלאה שהגרסה המבוימת איבדה מעט מכוחה.
באותם ימים היה זוהר כבר עמוק גם בקולנוע הישראלי אחרי "חור בלבנה" שהותיר את הקהל אמנם מבולבל ומנוכר, אבל את היוצרים הצעירים לפחות, שאיוו למנטור, מטולטלים עד שינוי כיוון. פתאום התחילו לדבר כאן בשפה קולנועית אחרת, מודרנית ואנרגטית יותר. התאטרון המצולם הפך לקולנוע. גם הסלאלום של זוהר בין קומדיות עממיות לסרטים בעלי חשיבות ומשמעות חברתית ואמנותית בפערים שבין "מוישה ונטילטור" ו"השכונה שלנו" לבין "שלושה ימים וילד" ו"כל ממזר מלך" הוכיח שאפשר להניח סרטים באיכויות ובכוונות שונות זה ליד זה בלי להיפגע.
הרוח החדשה שהחלה לנשב באתרי הצילום בארץ השתובבה לה גם בין מעריצים צעירים שנדלקו והחליטו לקשור את גורלם בקולנוע, חלקם ניסו להתקרב אל הגורו עצמו. אחד מאותם צעירים נלהבים היה רנן שור, לימים משליחי הנבואה הקולנועית של זוהר, מעריץ מאז וחבר בידידות שנמשכת כבר כמה עשרות שנים. וכך התכנסנו לסוף שבוע אחד, אי שם ב 1971 קבוצה של עוקבי זוהר וחובבי קולנוע כדי לנסות לייצר אלטרנטיבה אנרכיסטית וצעירה להומור הרדוד של הטלוויזיה בערוץ טוטליטארי אחד של אותם ימים. מין אח צעיר וקולני המתגייס לתרומה המטלטלת של חבורת לול הנערצת. זה היה ניסיון ליצור מקבץ של גגים קולנועיים, בדיחות ויזואליות שכולן נונסנס ולהציע אותן למנהלי רשות השידור והטלוויזיה. היו שם רנן שור, אילן דה פריז, מיכה לבינסון ז"ל, גידי גוב, שלמה בראבא ודובי גל על הצד הקריאטיבי עם הצלם בני כרמלי שהצליח לשים יד על מצלמת 16 מ"מ וקצת שאריות של חומרי גלם, רחל ברנר חברתו ואח"כ אשתו של מיכה כעורכת ואני כאיש סאונד על מכשיר הקלטה שנלקח בהלוואה וברשות ממחסן גלי צהל.
הניסיון השאפתני הזה כמובן לא עלה יפה בעיני מנהלי התוכניות אולי בשל חובבנותו ואולי בשל העובדה שהטלוויזיה הישראלית בערוץ היחיד שלה שידרה באותם ימים רק ארבע שעות נטו, בעיקר רצינות וסולידיות שהיו בהן הרבה ראיונות, סרטים תוצרת חוץ, מבצעים מיוחדים, המון חדשות ואקטואליה וכמה שעשועונים ובהם "זה הסוד שלי" שהגיש, כמובן מלך (או ליצן) המסך אורי זוהר. ובינתיים, על ציר הזמן של הקולנוע שלו היה זוהר באותם ימים כבר בשני שליש הדרך, כשבע שנים לפני הסרט שבו הכריז הוא "הנני" ב"חור בלבנה" ושנה לפני הסרט הראשון, החשוב והטוב בטרילוגית "מציצים" שסגרה לו את העניין (ואולי גם את היכולת) בקולנוע.
אז, בשבילנו "מציצים" עדיין היה חוף שרתון ו"בדשא אצל אביגדור", לא רחוק מבית הספר התיכון עירוני ה' בו למדנו, שהיה אתר התחמקות מזדמן משעורים משמימים כשאנחנו באמת ראינו אותה גם בדרך לגימנסיה וגם בהפסקות. ובחוף הזה, משתרעים על כסאות נוח מיריעות פלסטיק מרוטות בצדדים אהבנו להרגיז את אילי גורליצקי שעבר הלוך ושוב בסליפ מינימאלי ולצעוק איליו "הנה יוסי בנאי !" והוא היה מתעצבן וחורק לעברנו מבטי עלבון וכעס. ושם, על החוף גם חלמנו שאכן נשנה את העולם, או לפחות נותיר איזה חותם, לפחות בקולנוע.
כי זה מה שאורי זוהר עשה כשנחת לבוש בחליפה מתוקתקת ומזוודה אחת, רכוב על רפסודה עם כוס וויסקי ביד אחת וסיגר ביד השניה על חופי תל אביב המובטחת, נשק לאדמה והיא נישקה אותו בחזרה ומיד יצא למדבר כדי להקים בו קיוסק, או עיר סרטים. מה שיצליח קודם. כך התחיל "חור בלבנה", עבודת פילם מהפכנית שהתפוצצה על קולנוע צעיר ומחפש דרך שנאבק בקשיי קיום, בדלות מסורת קולנועית מקומית ובחוסר מודעות ואמצעים. הסרט, שונה לחלוטין ממה ש"נתנו בקולנוע" עד אז היה תשבץ הגיון מסובך ומורכב מידי לצרכני הוויזואליה המקומיים וגם נשא מסרים שהיו עדיין זרים לעולם השמרני של ישראל הצעירה, אמצע שנות השישים. "חור בלבנה" היה הילד הפרוע של הכיתה ומטריד הנינוחות לצד "חבורה שכזאת" עם הנוסטלגיה הפלמ"חניקית של ערבי צ'יזבטים מסביב למדורה, "אלדורדו" ו"מבצע קהיר" של מנחם גולן הבלתי נלאה שניסה להביא עם הרבה אמביציה ופחות שאר רוח הוליווד לשטח הגדול ביפו, "דליה והמלחים" בתערובת קומית-מוסיקאלית של ציצים ושלישית גשר הירקון וכמובן "סאלח שבתי" עם הגיבור המזרחי הראשון בצביעות פוליטית תוצרת הונגריה-פולין-טבריה שסחף את המדינה, והכל בהעמדות פרונטליות ומסודרות אל מול המצלמה.
בשביל הקהל המקומי זאת היתה שפה זרה, מצרף רופף של בדיחות ללא קשר, התקפה על האינסטינקטים הלינארים המוכרים בכל הקשור לתסריט נורמטיבי עם התחלה, אמצע וסוף. אני שגדלתי על גליונות הירחון המצוייר "מאד" ("MAD") האנרכיסטי המצוייר דווקא הסתקרנתי ומצאתי עצמי הולך עם חבר להצגה יומית בקולנוע בן יהודה. ואכן היה במפגש שלי עם הסרט טעם של הלם תרבותי וריח של אוונגרד שהגיע הנה מארצות רחוקות.
שנים מאוחר יותר, אל תוך חיטוט מסודר יותר בתולדות הקולנוע והעמקת ההכרות עם הסגנונות והז'אנרים השונים למדתי שמדובר כאן בראגו, אולי לא מבושל דיו של סוריאליזם, סינמה ווריטה, סטירה, פרודיות ורצון לשפוך ביקורת על מדינה צעירה וקולטת עליה בדרך לטרוף חושים והתבוננות פרועה על הפערים בין הקולנוע המקומי וזה שמגיע מבחוץ, על אופנותיו, כוכביו וסמליו. או בלשונו של אחד המבקרים האינטלקטואלים שפרקו את הסרט לפיסות קטנות כדי להתבונן מקרוב ולהביא פשרו לעולם : " זהו סרט שכולו רפלקסיביות ואינטרטקסטואליות". הבעיה של הסרט, לבד מביקורות מלומדות מידי עליו היתה שלקהל של 1965 הוא היה אוונגרדי מידי ולקהל של יום ההולדת החמישים לסרט והוצאתו המחודשת להקרנה לא מכבר בפסטיבל ירושלים, היה מיושן ופתטי מידי, למרות שכבות הווזלין של נוסטלגיה שנשפכו עליו ע"י המקורבים. הקולנוע שלנו, ואולי גם בזכותו של זוהר עבר מאז כברת דרך ארוכה מאוד.
והנה, אני כאמור הולך לראות את הסרט עם חבר בקולנוע בן יהודה בתל אביב. קולנוע רחב ידיים שהיה שקוע מתחת לבנין רב הקומות מהראשונים בעירנו, מתחת ל"שופרסל" הבכור של העיר. הקופות פונות אל הרחוב בקצה פסאז' שמוליך מרחוב בן יהודה לרחוב רופין בואך מאפו, רח' הירקון והטיילת, ובדרך אל הדלתות הפעורות עברת לאורך קיר ובו תצלומים ופוסטרים של הסרטים המוקרנים ואלה שעוד יבואו. כדי להכנס אל האולם צריך היה לרדת בגרם מדרגות, שתי קומות ואז לחדור לקודש הקודשים מול המסך. למעלה, במפלס הרחוב היה ממוקם היציע שנפתח רק במקרה והאולם כבר התמלא. הכרטיסים בידנו באותה הקרנה כיוונו אותנו הישר ליציע וכשנכנסנו הבנו מדוע.
האולם היה ריק וחשוך, נטול אדם וגם היציע היה כמעט נטוש, שני צופים מלאו את השורות הריקות. אחד יש קרוב למעקה, מעל האולם ואחד ישב לפנינו. האורות כבו ואנחנו שקענו בסרט שהוקרן בפנינו. אחרי שלושת רבעי שעה הסתובב האיש שישב בשורה לפנינו ושאל "תגידו, אתם יודעים מתי יגמר היומן ויתחיל כבר הסרט ?"