"החיוך האטרוסקי" – לחיי הסבא והנכד, 7 בסולם אורשר . גידי אורשר.

נראה כי בשנים האחרונות, בשיאה של קריירה ארוכת ימים המונה לפחות שישים וחמישה סרטים ואין ספור הופעות בתאטרון ובטלוויזיה, בריאן קוקס מאיר פנים ליוצרים ישראלים. זה קרה, למשל לפני שלוש שנים בנוכחות גדולה מהחיים בסרט "המטפלת" של יאנוש אדלני וזה קורה עכשיו ב"החיוך האטרוסקי" סרטם של מיכל ברזיס ועודד בן-נון. למותר לציין ששתי ההפקות הללו הביאו אותו לארץ במסעות לקידום מכירות, פעם כאורח פסטיבל חיפה ועכשיו שוב כמי שלמד לאהוב את ישראל, לפחות כך הוא אומר, אל מול חשיפת השיניים של ה BDS עם לא מעט אמנים המשכשכים רעל באקווריום של השמאל הבריטי.

קוקס הוא שחקן של נוכחות ענקית, דינוזאורית כמעט, מהסוג של מוסדות תאטרליים כמו ג'ון גילגוד, איאן מקאלן, פטריק סטיוארט, מייקל גמבון, אלברט פיני וריצ'ארד ברטון שלא לדבר על לורנס אוליבייה, מייקל רדגרייב ורלף ריצ'רדסון. זאת נוכחות שנצרבה במסורת  מהוללת של משחק על במה והותכה לתוך יצירות ענק של טובי המחזאים. יכולת להגיע, אפילו בלחישה אל השורות האחרונות של אולמות התיאטרון, להעביר את מנעד הרגשות והיכולת לכל צופה וצופה ולשלוח אותו הביתה, בתום ההצגה נפעם מהרעמים והברקים של הכישרון שהתפרק זה עתה בפניו. היכולות הללו, מחוזקות בטכניקות מקצועיות מוכחות (יש שיקראו לזה שטיקים…) הועצמו עשרות מונים על מסך הקולנוע, זכוכית המגדלת של הקסם הדרמטי.

כמעט בכל תפקידיו בקולנוע הוא גילם (בהפעלה מאסיבית של הלסת בעיקר הלסת התחתונה) דמויות חזקות, דומיננטיות עם השפעות ניכרות על מהלך חייהם של הגיבורים, במידה והוא עצמו לא גילם גיבורים אלה. ב"המטפלת" הנפלא הוא הילך קסם בתפקיד של שחקן שייקספירי וותיק בשלהי חייו, מוכה אלצהיימר, נרגן וחסר סבלנות המתעמת עם בתו הדומיננטית המנהלת את חייו ועם צעירה חובבת תיאטרון שבאה לסעוד אותו בימים אחרונים. הסרט וקוקס בתפקיד השחקן הגדול מהחיים התאימו זה לזה ככפפה ליד והסרבים שלו נענו באופן מדויק ע"י קוקו קוניג הצעירה המוכשרת שהשלימה את משחק הפינג פונג הזוגי ביכולת חיננית מרשימה. ב"החיוך האטרוסקי", הוא אילן בודד של יכולת המטיל צילו על שאר המשתתפים, משהו כמו התשובה הקלטית למלך ליר השייקספירי. הם פשוט לא ברמה שלו ועובדה זאת, המשבשת את שיווי המשקל של הסיפור, היא חלק מהכשלים של הסרט, המנסה בכל כוחו ללחך את האמפטיה הסנטימנטלית של הצופים, לעיתים כנראה גם בהצלחה.

האמת היא שהמרק הקולנועי הסמיך הנוהג היום בתרבות הקופרודוקציות בקולנוע הופך כאן לפודינג עמוס ורב טעמים, רב מידי. אייל שני היה מצדיק זאת בניגון יותר מלהג ויצירתי ממני, כנראה. סיפור המבוסס על ספרו של ספרדי (חוסה לואיס סמפדרו), מתרחש במקור בין דרום איטליה לצפונה, עובר כאן לסקוטלנד ומשם מדלג לסן -פרנסיסקו, מבויים ע"י שני במאים ישראלים ומככבים בו שחקן סקוטי-אנגלי וכמה שחקנים אמריקאים. צריך מידה רבה של ניסיון להפוך את כל אלה למקשה אחת וברזיס-בן נון, למרות הצלחה קודמת בסרט קצר שביימו והגיע למועמדות באוסקר ("איה") אינם בשלים עדיין.

רורי מקניל, גבר קלטי באמצע שנות השבעים לחייו מתגורר בצריף בודד בכפר קטן בצפון מערבה של סקוטלנד לחופו של פיורד מהמם. את הבוקר שלו הוא מתחיל בטבילה בעירום במים הקפואים ואת היום ממשיך בפאב, בעיקר במריבה שנמתחת כבר דורות רבים עם זקן נרגן אחר ממשפחה יריבה בכפר. התחרות עכשיו היא על מי שימות ראשון, נכון יותר, מי שיחיה יותר. הבעיה – רורי חולה במחלה לא ידועה והזריקות של הווטרינר המקומי כבר לא עוזרות. ולכן הוא צריך לנסוע רחוק, עד לסן פרנסיסקו שם מתגורר בנו ושם הוא יוכל לקבל חוות דעת מקצועית יותר ועזרה רפואית שתסייע לו לנצח בקרב השכונתי רב הימים. הבן איאן הוא כימאי שהפך לסו שף של מזון מולקולארי, נשוי לאשת עסקים מבית עשיר ואב לתינוק בן שנה עוד מעט. איאן עזב לפני למעלה מעשור את הכפר הקטן בסקוטלנד כדי ללמוד ולמצוא עצמו בחיים ובעצם כדי לברוח ולהיות רחוק ככל האפשר מאביו הדומיננטי, השמרן והעקשן, שריד לתרבות הקלטית חסרת הרחמים העצמיים.

המעבר מעולם המשמר בקנאות את המסורת של מאות קודמות לסביבה מודרנית ולא מוכרת הוא כמובן טראומטי עבור רורי שצריך להשתלב בסביבה החדשה וגם למצוא נתיבות שרוסקו בשנים של ניכור עם בנו וכלתו החדשה. אף אחד לא מוכן להבין את הצרכים של השני והפיצוץ הרגשי והמעשי בפתח ומה שיכול, אולי לפרק את מתח הוא הנכד הקטן והחמוד, ג'ינג'י כמובן שגדל למול עינינו מהר מאוד ובקפיצות בכמה שבועות מסביב ליום ההולדת הראשון שלו. אגב, כל סבא מתמוגג מול המסך יבחין בחוסר העקביות בקונטיניואיטי בעיניין זה…

ויש גם רומן די מוזר שמתפתח בדילוגים לא סבירים בין רורי וקלאודיה, מנהלת מוזיאון של יצירות אמנות (ובהן פסל אטרוסקי של גבר ואשה מחובקים, מכאן נגזר שמו של הסרט) מערכת יחסים שמתחילה בהתנגשות על רקע סקסיסטי ומשנה, כמובן כיוון. הכל כדי למצוא, לקראת סופו של הסרט את הנתיב הנכון בין כל הדמויות המעורבות. מה חשבתם ?

אם זה כל כך נחמד, אופטימי ו"תופס את הלב ומשאיר אותו רועד" כדברי אחת הביקורות בעמוד הפרסומת, אז מה בעייתי כאן, בכל זאת. ראשית, כאמור הדומיננטיות של קוקס בתפקיד רורי המאפילה על היכולות המשכנעות פחות של ג'יי ג'יי פילד כבנו, ת'ורה בירץ' ככלתו וגם רוזנה ארקט (נשמרת נפלא) כקלאודיה או טריט וויליאמס (נשמר פחות) כאבי הכלה. ואולי האשמה טמונה גם בעומקן וברוחבן של הדמויות, כתיבת תסריט שאינה מספקת להן מרחב כדי לשכנע אותנו בהיותם בשר ודם ולא מריונטות במערכה דרמטית שמהלכה ותוצאותיה ידועים מראש.

גם הדילמות הנובטות בסרט ולא מגיעות למיצוי מקורי, הן כאלה שנחשפנו להן במיליון סרטים אחרים. יחסים בין אב ובנו, מקומה המצטמק של הגבריות הלבנה והמסורתית בעולם פוסט מודרניסטי חסר שורשים, תובנות  משתנות של אדם בערוב ימיו, תפקיד הנכד במסגרת המשפחתית, עבודה למול הורות, אושר מול קריירה, חיים בשקר מוסכם ואמת פנימית, חשיבות האהבה לבריאות ולאון…

והתפרים הללו, הברורים מידי שעשויים בידיים רועדות, המחברים באופן צפוי בין סצנות מוכרות באופן כל כך לא ייחודי, בלי רגעים שיש בהם מן הנסתר, מן הלא מפורש, של איזו אניגמה בלתי פתורה, של נשגב וחד פעמי, של משהו שיחרט בזיכרון וישאר עם הצופים. אז נכון שהצילומים של חוויר אגווייראסרובה יפיפיים ושולחים אותנו למסע בסקוטלנד ובסן פרנסיסקו, אבל הנה שוב אנחנו הולכים בשבילים שרבים הילכו בהם לפנינו וכבשו את הדרך ומסביבנו עצים שהיכרנום בעודם עציצים ועכשיו ראשיהם בשמיים…

"החיוך האטרוסקי" – 7 בסולם אורשר
The Etruscan Smile

רוצה לשתף ?