הויקיפדיה, שלעיתים כדי לפשט עניינים אנחנו משתמשים בשרותיה מגדירה את המונח "צ'יזבט" כ"מעשיה דמיונית משעשעת". המילוג, חמור הסבר מהדר בהגדרתו "שקר ורמיה, סיפור דמיוני". כך או כך את הצ'יזבט נהוג היה לספר במקומותינו בעיקר בימי דור הפלמ"ח ליד המדורות שלאורן ולריח עשנן התערסלו הסיפורים הללו שעברו מפה לאוזן בחיוך ממזרי ובהשתאות על גבורה וגם על טיפשות אנושית ועל אנושית. הגדילו ועשו דן בן אמוץ וחיים חפר כשאגדו לספרם "ילקוט הכזבים" כמה עשרות סיפורים קצרים שכאלה והציעו אותם כזיכרון לפנים המשעשעות של תקופת המנדט ומלחמת העצמאות. בהקדמה חידד בן אמוץ : "שקר הוא כשאיש אינו יודע את האמת, פרט למספר עצמו. מתיחה היא שכולם יודעים את האמת, פרט לקורבן המתיחה וכזב הוא כשכולם יודעים שהסיפור אינו אלא שקר ובכל-זאת מוכנים לחזור ולשמוע אותו שוב ושוב".
קוונטין טרנטינו, רב אמן של קולנוע והיסטוריון חובב בזכות עצמו עושה את זה כאן ועכשיו ב"היו זמנים בהוליווד" לימים המכוננים של הוליווד באמצע שנות הששים, ימי תחילת השינוי הגדול שהוליד את הוליווד החדשה לעשור נפלא של סרטים מופלאים ובמאים אדירי כשרון. קופולה, פקולה, ארתור פן, דניס הופר, רוברט אלטמן, האל אשבי, מרטין סקורסזה, בוב רפלסון, סם פקינפה, ג'רי שצברג, סידני פולאק ורומן פולנסקי, בין השאר. המדורה אינה מקום ריכוז מתאים לאזרחי הוליווד המלוקקת, יותר מידי פיח על הבגדים המסוגננים. אצל טרנטינו הופכת היא לבריכה פרטית וכל החברה יושבים מסביב, שותים, מעשנים, קופצים ( וקופצות) מידי פעם למים ושומעים סיפורים. זה העיסוק העיקרי ב"היו זמנים בהוליווד" אנתולוגיה קולנועית בדיונית שהיא כאמור לא יותר מ"מעשיה דמיונית משעשעת". ואולי גם, למחמירים "שקר ורמיה" בזעיר אנפין…
כשהוא מניח על שולחן הפוקר הפינתי בסלון התפאורה של המערב הפרוע את האקדח שלו, כל העולם מצפה שייעשה בו שימוש במערכה השלישית, ואולי גם קודם. והאירוניה הזאת, רוויה גם באירוניה והומור עצמי פותחת לטרנטינו אופציה לשחק ברגשות ובמתחים ובציפיות של הקהל שלו. הוא לא מסתיר קלפים קרוב לחזה והוא משחק בכלים פתוחים ולאור יום ובמגרש עמוס בערמות של קטעי סרטים ישנים והבזקים של אסוציאציות פרטיות משלו. התנועה שלו בהיסטוריה ההוליוודית היא תנועה חופשית, חסרת מעצורים והתחשבות בעובדות. הוא מלהטט בין מה שהיה, למה שלא היה, בין מה שדומה למה ששונה לחלוטין, בין ביוגרפיות של שחקני אמת ודימויים של אחרים. ליודעי דבר העיסוק האינטנסיבי של זיהוי המקור מעורר חיוך והנאה ואולי גם סיפוק בזיהוי. למי שלא יודע זה בכלל לא משנה.
מסיבות רבות "היו זמנים בהוליווד" הוא הסרט הכי דיאטטי של טרנטינו. אין כאן אמירות חבויות שהצופים צריכים לחפור ולגלות, לפחות לא בכלים שהם מביאים מהבית. אין כאן את האלימות הקיצונית של "כלבי אשמורת" ו"להרוג את ביל" לפחות לא עד הרגעים האחרונים של הסרט, אין הרבה מהאקספרסיביות והדרייב שאפיינו את סרטיו הקודמים. דל שומן, נטול סוכר ובלי גלוטן. במקומם הוא מגיש לנו מנה גדושה של חידודי לשון, פרודיות על הנאיביות והמלאכותיות של הקולנוע של שנות החמישים וימיה הראשונים של הטלוויזיה, בייחוד בכל שמדובר במערבונים, בגיבוריהם ובערכיהם. באותה נימה של לשון התקועה בלחי הוא מספר על מאחורי הקלעים של עולם השעשועים ושופך טונות של נוסטלגיה על לוס אנג'לס של שנות השישים עם חלונות הראווה של החנויות, בתי הקפה, המסעדות, המכוניות ובעיקר עם שלטי הסרטים בבתי הקולנוע. והשמות של הסרטים מכריזים בברור – אנחנו בסיקסטיז.
הקו העלילתי, שנשבר לעיתים במפתיע (טרנטינו כמו טרנטינו) בקפיצות של זרם התודעה מתרחש ב 1969 והוא מחולק לשלושה אזורי התרחשות שאניציהם המתבדרים יאחזו זה בזה לקראת סופו של הסרט. הראשון הוא סיפורם של ריק דולטון שהיה כוכב מערבונים בקולנוע ובעיקר בטלוויזיה שכוכבו דעך והוא חייב להסתפק עכשיו בתפקידים משניים ובגילום האיש הרע או להרחיק עד איטליה ולחדש שם את הקריירה שלו במערבוני הספגטי. של ידידו, איש הפעלולים שלו שהוא גם עוזרו, נהגו וחברו הנאמן קליף בוט. השניים משלימים זה את זה, כשדולטון לא יכול לבצע את התרגילים הפיסיים הנדרשים מכוכב מערבונים ובוט מתקיים על שמירת צעדיו ומידותיו של הבוס-הידיד שלו.
אזור ההתרחשות השני של הסרט הוא סיפורה של שרון טייט, שחקנית יפהפייה ולא כל כך מוכשרת שזכתה לזינוק לפסגה בעקבות יופייה ונישואיה לבמאי הקולנוע המהגר מפולין רומן פולנסקי. טייט ופולנסקי קונים את הבית הצמוד לביתו של דולטון והופכים לשכנים. שרון בעצמה מסתובבת לה בעיר, צופה בסרט בו היא משתתפת ("צוות ההרס", 1969 עם דין מרטין ואלקה זומר) מחכה לבעלה שנמצא באירופה ומעבירה את הזמן עם חברים. האזור השלישי שייך לעיר לוס אנג'לס על תושביה השונים, מעמדות גבוהים והרבה היפים וסתם משוגעים, כמו החבורה של הצעירות וכמה צעירים שמסתובבת טבולה בסמים ובאידאלים אנרכיסטים בחווה נטושה בפרוורים ובהשפעה היפנוטית הרסנית של הגורו שלהם בן דמותו של צ'ארלס מנסון. וכולנו זוכרים מה היו תוצאות המפגש הקטלני של מנסון וחברי הכת שלו עם טייט וחבריה. אתם יכולים לצעוק ספויילר ספויילר עד סוף הסרט…
טרנטינו מעמיס על הסרט שלו מרובה האיזכורים ארסנל אדיר של שחקנים וותיקים וצעירים המגלמים את עצמם ואת הדמויות האגדיות שהסתובבו באתרי הצילומים של הוליווד. רשימה חלקית תעלה את שמותיהם של אמיל הירש, ודקוטה פלמינג, ואל פצ'ינו, וברוס דרן, ולוק פרי ז"ל, ודמיאן לואיס, ומרגרט קוואלי, וקורט ראסל וזואי בל, ומייקל מדסן, וכמובן השלישיה בצוות המוביל מרגוט רובי, ובראד פיט וליאונרדו די קאפריו. וגם דניאלה פיק… בכלל, הרהור שעלה במהלך הסרט – הוא כמעט קולנוע ישראלי עם הקשרים של טרנטינו ודי קאפריו לבנות של ארץ הקודש…
"היו זמנים בהוליווד" הוא סרט קייטנה שנראה עליו שנעשה בקלות רבה וכמעט כלאחר יד. לא זזו שם בכל ההפקה מסביבות לוס אנג'לס והוליווד, הרעיונות וחלק מהרגעים פשוט קולפו מקירות האולפן או מהאאוטים במחשב של טרנטינו והסגנון טובע בסגנון הפשטני של סרטי שנות החמישים והשישים. נראה שלשחקנים, גדולים כקטנים, כוכבים כמתחילים היה כיף על הסט שחלק ממנו מטפטף גם לאולם, אל הצופים. ואם נזכור שטרנטינו היה עסוק באותם ימים גם בהכנות לחתונה הראשונה שלו, ברור לגמרי מדוע נדמה שאיש על הסט לא לקח את הפרויקט ברצינות. האם זה יהיה הסרט האחרון של הבמאי שהיה אחד המשפיעים על הקולנוע העולמי בשני העשורים האחרונים ? טרנטינו מפיץ את השמועה שאכן כך, אך כדאי לו לחשב מסלול מחדש. לא כך נאה לו לפרוש, לא בקול ענות חלושה שכזאת.
היו זמנים בהוליווד – 7 פלוס בסולם אורשר
Once Upon a Time … in Hollywood