על הקווים של המגרש המרכזי בו מתקיימת אליפות הקולנוע העולמי, בוודאי האירופאי, מגרש קומפקטי ואיכותי במיוחד, מתחמם כבר כמה שנים במאי יווני ששמו עדיין נלחש בעיקר בין יודעי דבר, אבל בשקט בשקט הפך להיות אחד היוצרים המבוקשים יותר במעלה סולם הפסטיבלים. זה מתחיל בטורונטו וברלין כבר בסרט הראשון שלו כבמאי עצמאי (את הסרט המוקדם יותר ביים בשיתוף פעולה עם במאי נוסף), עבר ל"מבט מסויים" בקאן וזכה בפרס הראשון, סרט שלישי היה מועמד לאוסקר והוקרן בהצלחה בפסטיבל וונציה, סרטו הראשון דובר האנגלית הוקרן כבר במסגרת התחרות בקאן, היה מועמד אף הוא בכמה קטגוריות באוסקר וזכה בפרס הקולנוע הארופאי, והסרט השני באנגלית השתתף אף הוא בתחרות היוקרתית של קאן. וזה רק חלק מהאירועים בהם לקח חלק ובהצלחה רבה, כאמור אורח מבוקש בכל המסגרות החשובות של הקולנוע העולמי.
האיש, יורגוס לאנטימוס, עדיין באמצע שנות הארבעים לחייו מסתמן כתופעה מרתקת לא רק כבמאי היווני הבולט היום וכמי שעומד בראש "הגל החדש היווני", אלא גם כיורשם של שנים מהגאונים הגדולים ביותר של הקולנוע האירופאי בעשורים האחרונים. קישלובסקי הפולני שמת לפני 16 שנים בשיא היכולת ולארס פון טרייר שממשיך להתדרדר לקריירה שהחלה נפלא ומתפלשת היום בסקנדלים ובטירוף מתנחשל.
הקולנוע היווני היה תלוי שנים רבות, ובצדק רב בשמו וביצירותיו של תיאו אנגלופולוס ששלט בפסגה עם שני לווינים קולנועיים, הוותיק ממנו מיכאל קאקויאניס יליד קפריסין שהתפרסם בעיקר כבמאי של "זורבה היווני" וקוסטה גאווראס שהפנה את העדשה שלו לסביבה הפוליטית הכלל עולמית. עכשיו מגיע תורו של לאנטימוס העומד בראש שורה של במאים צעירים יחסית, תופסי מקום ויכולת ביצירה הקולנועית המשמעותית באירופה היום, אם לא בקולנוע העולמי שאינו הוליווד. הוא מציע קולנוע מאתגר, מרתק, ייחודי, אניגמטי בעיקר המערב את הריאליסטי והמטפיסי, את המציאות והדמיון, את הכרוניקה במיתולוגיה, את המשל באמירה ואת האימה בהומור, כמעט תמיד הומור שחור.
המגוון של הנושאים בהם הוא מטפל והסגנונות הקולנועיים מצביעים על רוחב מרשים של יריעת התייחסויות. מדרמות מתח מקבריות ("קינטה", "שיני כלב") לרעיונות סוריאליסטים ("אלפס" ו"הלובסטר") ועד סרט אימה מטפיסי ("להרוג אייל קדוש"). עכשיו, בסרטו החדש "המועדפת" הוא סוגר מעגל שהתחלתו בסרט הראשון, המשותף לו ולשחקן לאריס לזופולוס ("החבר הטוב שלי"), נושק בקומדיה ומנסה לטפל בסיפור תקופתי, גם כאן בדרכו הוויזואלית המיוחדת המשרתת מציאות מורכבת, תוססת, ביקורתית ובעיקר מקורית וסוחפת.
לאנטימוס קורא כאן תגר בעיקר על סרטי הקרינולינות של חצר בית המלוכה האנגלי לשושלותיו כשהוא קורע מהם את החזות המכובדת, ההיסטורית וממקם את הגיבורים שלו, ועל כולם שלוש הנשים המושלות בכיפה איפה שהוא בגובה העיניים של החיים המודרניים. נכון שמדובר במלכה ובמלחכות הפנכה שלה, אבל בעצם אין התמונה שונה מהמתרחש בחצרם של בעלי שליטה, מדינית, פוליטית או כלכלית בממסד של המאה העשרים ואחת. אותן מניירות של חנופה לכוח, אותן מזימות מקייבליסטיות, אותן מניפולציות וטקטיקות ואסטרטגיות שנראה גם גבוה בצמרות מדינה כמו ברגעי החושך המתחכמים של תוכניות הריאליטי הטלוויזיוניות.
על פי שרטוט הדמויות של המלכה ושתי הטוענות לחסדיה לא אתפלא אם יודבק גם ללאנטימוס התואר מיזוגן שהרי לצד אפיון חיובי לשעורים, המעורר סוג של סימפטיה, הוא צובע את הדמויות, כל אחת בתורה בגוונים מרושעים של מניפולציה וניצול, בוודאי אנוכיות וחוסר פרגון. לא כך יזכה לאהדה מחוגי הפעילות הפמיניסטית. אמרנו לארס פון טרייר ? להלן סימנים לתופעה.
ממש לא ברור אם הסיפור מבוסס על מקרה אמיתי, וזה באמת לא חשוב. העלילה כל כך אפשרית ואמינה, למרות אופיה הסוריאליסטי ואולי בשל כך הסרט מצליח לרתק לאורך כל השעתיים המפוארות בהן הוא מתרחש. כמו בציורים של דאלי הפרטים מדוייקים אבל התמונה כולה מעוותת, קריקטורית. להלן סאטירה על הגחמה האנושית והמאבק לכוח, להשפעה, לשליטה נושאים המצטרפים בהרמוניה לסימפוניה הקולנועית של לאנטימוס מעבודות קודמות.
אן היא המלכה האנגלית, אי שם בתחילת המאה ה 18 והיא אשה שאחריה כבר 17 לידות נפל שהרסו את גופה וכך גם את נשמתה. למרות האירועים הכואבים הללו שהשאירו את חותמם בחדר השינה שלה באוסף של 17 שפנים מתרוצצים, אין גבר בסביבה, כלומר אין אדון אן. ואת הצרכים לסיפוקים אישיים, פיסיים ומנטאליים מנפקת לה הדוכסית ממאלבורו, היא הליידי שרה צ'רצ'יל חברתה מנוער המנצלת את הקרבה ואת מחלתה של המלכה כדי לסובב את החצר והפרלמנט על פי גחמותיה. גם ללידי שרה אין גבר בסביבה, משום שבעלה שר הצבא מקיים מלחמה יקרה עם צרפת על טריטוריות רחוקות. לארמון מגיעה אביגייל, צעירה יפה וברה שהיתה פעם גם היא בת אצולה אך נמכרה ע"י אביה שהפסיד כספים רבים במשחקי מזל. עכשיו היא משרתת עלובה אך אמביציוזית שתעשה הכל כדי לחזור ולטפס במעלות אצולת החצר. קרב החתולות בין שתי הנשים הוא לחיים ולמוות, בכל הרצינות ובלי לקחת שבויים. כנראה שלא אמרנו עדיין את הכל אודות חווה…
לאנטימוס מעלה ומוריד את מעמדן של הגיבורות שלו לקצב הגחמנות הכואב והמטורף של המלכה, כאשר בתחילה גוברת הליידי שרה ואח"כ, גם בעזרת הידע העדכני יותר בעינוגי גוף וחן נעורים, העלמה אביגייל וחוזר חלילה. ברקע מחוללים גם הגברים שכולם חסרי חוליות, חסרי חשיבות, ורוויי איפור, ראש הממשלה וחבורתו ואנשי האופוזיציה ועליבותם, מנסים להנחות את דרכה של המלוכה בין העלאת מיסים לציפיה לחדשות מהקרב ולהשפיע על מוצא פיה של המלכה המתמהמהת להגיב. אבל כל זה מתרחש ברקע, כדי להבליט את המצב העלוב של חדרי המלוכה. שם נערך הקרב האמיתי, שם נחשפות ציפורניים, שם מתחדד המוח בפעלולי תככים ושם מחכך לאנטימוס באמת כפיים.
את כל הטוב הזה מציע לנו הבמאי בשיתוף פעולה נפלא עם המצלמה שלו שהופכת להיות מספר שווה כוחות לתסריט של דבורה דייויס וטוני מקנמרה. רובי רייאן מפעיל כאן שוב ושוב את "עין הדג" ומציע עיוות נפלא לסצנות המשוות להן את הגוון הסוריאליסטי, העל טבעי המיוחד. הצילום שלו מעביר את האווירה הקודרת של חדר השינה של המלכה, כמו את התחושה המפוארת-עלובה של הארמון כולו ובשיתוף פעולה מרנין עם המעצבת האמנותית פיונה קרומבי הם בונים עולם של יותרה דקדנטית, ממש כאילו היתה חלק מתושבי המצודה המלכותית.
משחק נפלא של שלוש הגרציות סוגר את ההנאה המזומנת מהסרט. רייצ'ל וויז כליידי שרה מזמן לא הנפיקה תפקיד מוצלח כל כך שבו היא מביאה לביטוי את כל האנגליות שלה, על הגוונים המעוצבים והמעצבנים ביותר ביכולת מושלמת. אמה סטון, האמריקאית היחידה בצוות כזנזונת נחושת החלטה ופעורת עיניים שמוכנה לעשות הכל כדי לחזור למעמד ממנו סולקה בבושת פנים ובגחמה גברית מכוערת, פאם פטאל בסגנון המאה ה 18. ועל כולן אוליביה קולמן המשכרת, היא המלכה שמחליפה בכל סצנה גוון אנושי ביכולת של שחקנית גדולה אמיתית, אותה אנחנו אוהבים, שונאים, מרחמים ומייחלים לנפילה בקשת של רגשות בזה אחר זה. השלוש, בוירטואוזיות מרשימה מצליחות להשתנות לנו מול העיניים כמה וכמה פעמים במהלך הסרט, כדי לטלטל אותנו בסופו.
אז נשארנו עם לאנטימוס. כמו בסרטים קודמים ולמרות ש"המועדפת" הוא אחד מסרטיו הברורים יותר (אם לא הברור שבהם) גם כאן נוכל למצוא כמה רגעים בלתי פתורים. זה אולי יאתגר אותנו, אולי יעצבן אבל בסופו של תהליך יקח אותנו למחוזות של הדיבור על הסרט ומכאן על החיים ואולי גם על עצמנו. ואת זה, בדיוק, מה שהממזר היווני המוכשר הזה רוצה מאתנו. לחשוב.
"המועדפת" – 9 בסולם אורשר
The Favourite