"המחשמלים" – בלדה על חלומות מתנפצים, 7 בסולם אורשר . גידי אורשר

דני סנדרסון יהיה תמיד "כוורת", יזהר אשדות ויאיר ניצני "תסלם", גידי-מוני-בראבא "זהו זה", אהרוני "אוכל סיני", זאב רווח ויהודה ברקן "צ'ארלי וחצי" ו"חגיגה בסנוקר", הישבן של יודלה "אסקימו לימון", שייקה אופיר "השוטר אזולאי", חיים יבין "מהפך", שרי צוריאל "קיפי" ויונתן גפן "הכבש השישה עשר". אלה רק חלק מאותם ידוענים שתמיד יישארו בחזקת "גדלנו עליכם", לטוב ולרע. תמיד יהיו חלק מפלח חיים התקוע בזמן עבר, כוכבי לכת של ההיסטוריה האישית, הציבורית, התרבותית, עמודי תווך של ציוויליזציה המתפתחת ומתרחבת הממאנת לשכוח. זה טוב, כי תרבות חייבת בסיס כדי לצמוח ממנה ועליה. זה רע, לפחות לאמנים שנשארים בזיכרון, קפואים ותלויים בעבר המתרחק רתומים בקשיים להשתחרר מתדמיות אלה.

"גדלתי עליך" זאת ברכה וקללה. זאת שלולית מתייבשת של הערצה בכוח שהיתה פעם שלובה בניד ראש של חמלה על העובדה שמאז הימים הטובים והיפים ההם, לא קרה לסלב משהו משמעותי יותר. מיקי תבל מלהקת "המחשמלים" הוא דמות כזאת שראתה ימי תהילה וזוהר אי שם בתחילת שנות השמונים, ואפילו זכתה ללהיט ענק שכבש את הארץ והזדמזם בכול פה, השיר על "אלי החתול", אבל עכשיו הוא כלום. מיקי שהיה רוקיסט מוביל בשנות העשרים בחייו המשיך לחלום את החלום כשהסביבה כולה כבר התפכחה והיום כשהוא כבר בן 60 אין לו בעצם דבר בחייו זולת האשליה שהכול יחזור להיות כשהיה.

מיקי (צביקה נתן) גר בוואן החונה בחניית ביתה של פרודתו, מתקיים ממזון שהיא מורידה לו בסלסלה המשתלשלת מחלונה לגג המכונית עליה עדיין מצויר באותיות בולטות שם הלהקה "המחשמלים", מנסה למצוץ גיגים-הופעות בודדות אפילו אם מדובר בבתי אבות, במלונות נידחים ובפריפריות מרוחקות וזוכה לחיבה לא ברורה מהאמרגן עב הבשר שלו (אלי יצפן) ולתרומה מידי פעם כדי ליישר את ההדורים עם שאר חברי הלהקה שלו מימים. הם, שעדיין הולכים אחריו מצאו כבר מקורות פרנסה חלופיים אחד בשעורי פסנתר (שרון אלכסנדר), אחד כמוכר בחנות למוצרי חשמל (יגאל עדיקא) ואחד כאינסטלטור (אורי הוכמן).

הכישלון העלוב של מהותו מתעצם אל מול הצלחה יחסית של אחד "דודו הגדול" (טל פרידמן) שהיה פעם חבר הלהקה אולם עקב סכסוך פרש-הופרש ממנה וממשיך ממול ולהכעיס לטפח קריירה עלובה, אך כזאת המסתגלת לצרכי הבידור המשתנים, כולל חיקויים. מיקי, לעומתו לא מוכן להתפשר והוא ממשיך לדבוק בחומרים המקוריים של פעם עם זיכרון בוער עדיין למלחמה בלבנון והשיר שכתב עליה שהיום כבר לא מעניין איש. ומגיא צלמוות אמנותי זה ממשיך לבעבע החלום לעשות את זה בגדול באמריקה, משאת הנפש של כול אמן רוק ממיקי תבל ועד מייק ג'אגר.

צביקה נתן, איש עם יכולת כלכלית להרים את "המחשמלים", סרט ישראלי בלי עזרה מקרנות הקולנוע והוא מספר לנו את סיפורו של מיקי. סיפור שיש בו אלמנטים בולטים של ביוגרפיה אישית. נתן היה גם הוא חלק מהסצנה המוסיקאלית של הימים ההם ואפילו השתתף כשחקן בעשיה קולנועית ("מכת שמש" ו"תל אביב לוס אנג'לס") אולם בניגוד לגיבורו הוא ידע לשנות כיוון ולעבור לעסקים וכנראה בהצלחה לא מבוטלת.

יש לי סימפטיה לאנשים שמוכנים לעשות הרבה כדי לממש את החלומות שלהם, להשקיע בתחביב שמהדהד להם בנשמה כל כך הרבה שנים ולבסוף מגיע למיצוי. יש לי סימפטיה לאנשים שמוכנים להשקיע מהונם בקולנוע הישראלי, ולהוכיח שחלומות, לפעמים מתגשמים. צביקה נתן עשה את זה ודי בגדול – לא רק בהשקעה של למעלה מ 4 מיליון שקלים בהפקה, גם בהרבה אלפים ביחסי ציבור לטובת קידומו של הפרוייקט. למעשה אין היום תחנת רדיו או אפילו ערוץ טלוויזיה שבו אפשר להתחמק ממסע הפרסום של הסרט. כל הזמן ובתדירות עצומה.

אבל בסוף הדרך יש את "המחשמלים" כפרויקט קולנועי ונדמה לי שלמרות הכוונות הטובות הוא לא ישאר יותר מגימיק, גחמה סימפטית של יוצריו. הוא לא סרט רע, חלילה. הוא טוב מהרבה מאוד סרטים אחרים המסתובבים במרחב הפרוע של הקומדיה העממית. אבל מעצם הכוונות שלו הוא מוגבל – ואולי זאת גם סיבת האמפטיה אותה הוא מושך. נתן היזם והדמות הראשית, עם שראל פיטרמן, ושיר ראובן שכתבו איתו את התסריט ובועז ארמוני שביים לא מכוונים גבוה וזה בדיוק מה שנראה על המסך. סיפור קטן על אנשים קטנים אבל אנושיים כולם, בלי הרבה רוע ולגלוג אנושי עם שחקנים מפורסמים כדי למשוך קהל. העובדה שיש כאן שימוש בוויס אובר, בקולו של מספר מעניקה לסרט גם נופך של בלדה קטנה, המעדנת את ההתיחסות הביקורתית אליו.

נכון שאפשר להסתכל גם על האלמנטים האלגוריים של הסיפור – על זרימתם של החיים שלנו ומסביבנו, על המקובעות האנושית, על השטחיות החברתית, על הצורך בהשלמה עם מה שהמציאות מנפקת לנו במידות גדולות או קטנות. אבל נדמה לי שבמקבץ המטרות של כל המעורבים לא היתה כוונה להיכנס לכול אלה, גם לא להעמיק מידי בעיצוב הדמויות ובבנית המעמדים. סוג של צניעות כפויה.

מה שנשאר זה טיפוסים חביבים, רובם ככולם, שחקנים מוכרים מאיזור החיוג של הסלבס, הרבה כאלה שחלקם מופיעים רק לשניות אחדות (תמרה קלינגון המפתיעה ביכולות, אודליה מורה-מטלון, אלישע בנאי, אלה ארמוני, עידו מוסרי, דפנה ארמוני, שימי תבורי וסי היימן) והוכחה שטוב להיות עשיר. מסתבר שרק כך חלומות יכולים באמת להתגשם.

"המחשמלים" – 7 בסולם אורשר  

רוצה לשתף ?