רוח המפקדת שניחתה על עולם התרבות הישראלי עוד לפני שבאה הקורונה והרדימה אותו לחודשים ארוכים הפכה את הביקורת החברתית והפוליטית לפחות בקולנוע הישראלי למוצר נכחד. שורת הוראות, החלטות, שינויים ש"לתקן אותם יתקשו גם שני שרי תרבות אחרי", כדברי מקור הרע שהתנייע כבר לעיסוקים אחרים מקשים מאוד ואולי חוסמים לחלוטין אפשרות ליצירה מקורית שיש בה הבעת דעה או טיפול שאינו מעלה על נס את המעש השלטוני. הביקורת נרמסת עוד בשלבים של אישורי פרוייקטים או תסריטים והקשיים לגיוס כספים, הדלק עליו נוסעת תעשית הקולנוע נערמים למחסומים בלתי עבירים.
המיין סטרים של הקולנוע שלנו הרים מזמן ידיים ופנה לסיפורים שאין בהם משום טלטול מסוכן מידי של המסד המממן או הפוליטיקאים הקולניים והוא מסתפק היום, ברובו בחומרים שיש בהם אולי מלודרמות אנושיות, אבל הוא חסר את הצביטה הכואבת ואת הצורך לאתגר את המחשבה ואולי גם את מערכי התפיסה והקליטה שלנו.
את אלה נוכל, ברמות שונות של יכולת והצלחה אבל עם המון אמביציה למצוא דווקא בקולנוע העצמאי, דל השומן שיוצריו נאבקים בשיניים להתחיל ולסיים את הפרוייקטים שלהם. ולשם כך הדרכים לגיוס הכספים פתלתלות ועוברות לא פעם גם במחוזות אליהם מכוון הסרט – בעזרת הקהל ובמימון המונים.
זה המקרה של "המלחינה", פרוייקט של קבוצת "דונקישוט פילמס" סרט בבימוי אלון נוימן שיחד עם שותפו המפיק מתן מלך הביאו לעולם מעשה מאוד מיוחד, מבצע יוצא דופן גם באופן אישי וגם בנוף הקולנוע שלנו. "המלחינה" הוא מעשה אמיץ, נועז, מקורי המציע דבקות במטרה במהלך הפקתו וגם בתוצאה המוגמרת, שהיה כבר אורח פסטיבלים רבים ועכשיו הוא עומד לפגוש גם את הקהל הישראלי.
זוהי פרודיה אפלה, על גבול סרט האימה שמנסה לסנטז באופן מאוד ייחודי מקטע מהפנים של חיינו כאן, בארץ דווית מתחים, מריבות, קשיים כלכליים ומתח לאומי. הצורך להסתיר את האמירות הביקורתיות אל בין השורות הוא תוצאה של המדיניות הנוקשה והאגרוף הקפוץ של קברניטי התרבות שלנו. אולם כמו במשחק החתול-עכבר שהיה נהוג במדינות טוטלטריות בימי השלטון הקומוניסטי בין היוצרים לממסד, דווקא הקושי הוליד אמצעים מקוריים לנראטיב שונה שיש לא מעט עיניין לפצח אותו.
זהו סרט קאמרי, תאטראלי כמעט המתרכז בעיקר בארבע דמויות, יונתן, אהוד, שרה היפה ומוחמד. שלושת היהודים חוטפים את הערבי ומובילים אותו כפות ובעיניים מכוסות למקום מסתור באחת ההתנחלויות שבגדה. שם, כשהוא קשור לכיסא הם מצלמים אותו בדרישה שתשלח לאביו שימכור את מטע הזיתים שלו וישלח את כסף הכופר לקבוצה. החוטפים , אחד מהם ימני קיצוני ושונא ערבים עושה את זה עם אידאולוגיה המונעת ע"י כיבוש ונקמה, השני צעיר מנערי הגבעות שחולם להוכיח שהוא מתאים לארגון הקיצוני והבחורה, הדמות האניגמטית ביותר כאן, מסתבר היא זאת שמתכננת את החטיפה עם אג'נדה משלה. והערבי, הוא סתם ערבי.
הכוונות מתערבבות, משתנות, היחסים בין הדמויות גם הן והאירועים הופכים דחוסים יותר ויותר ככל שהעלילה, המשתנה תדיר מתקדמת. בין השורות, כאמור עולות שאלות הכוללות יחסים בין גברים ונשים, נקמה, פיתוי, חמדנות, אגואיזם וכמובן שאריות מורעלות של יחסי כובש ונכבש שמעכירות את היום יום המקומי.
את התסריט כתבו זוהר לוי ואלון נוימן על פי רעיון של לוי ובתפקידים הראשיים נמצא את מוחמד נעמה, נאור ואטורי, דבי לוין, ג'וש שגיא וזבולון מושאשווילי . "המלחינה" הוא כאמור נסיון ליצירת קולנוע אחר, מיצוי של תאוות עשיה ורצון מרשים שלא לוותר על הזכות לצקת עוד חוליה, מזן קצת אחר, בקולנוע שלנו.