כעיקרון אני מנסה להתייחס בכבוד לגברים ונשים בגיל מתקדם ולא רק משום הציווי התנכי "והדרת פני זקן". פשוט, גם אני מתקרב מאוד לתקופה זאת בחיי ומצפה שהצעירים יותר ינהגו בהתאם. אבל על מפעלות הלהקה הגריאטרית שכונסה ב"העוקץ הגדול" הזה ועל מהלכי העלילה, המבוססת אמנם על מקרה אמיתי, קשה לי להיות שווה נפש. אחרי הכול, זה הולך עם התפקיד – ביקורת. ועל הסרט הזה יש הרבה ביקורת ומעט מה לאמר.
אני מניח שלכל אחד מהמעורבים היו סיבות משלו, כנראה מוצדקות סובייקטיבית לתרום את גופתו למפעל הכושל הזה. חלק משום שכבר שנים רבות הם בוחרים את הפרויקטים השגויים להשתתף בהם, חלק משום שבסך הכול רוצים להישאר בזיכרון (והרי גם בכותרת שלילית מאייתים את שמך נכון, וזה העיקר) ואחד לפחות לא נשאר כדי לקרא מה כתבו עליו. וכך התכנסו להם מייקל קיין, ג'ים ברואדבנט, ריי ווינסטון, מייקל גמבון, טום קורטניי, פרנצ'סקה אניס ופול וויטהאוס לעיסה עלילתית אחת בלי טיפת מקוריות ולאטו את הסיפור מההתחלה המבטיחה ועד הסיום טבול עונש על חמדנות.
הבסיס למפגש פנסיונרים זה הוא השוד הנועז שנערך בזמן חופשת הפסחא באפריל 2015 בכספות בנק בהאטון גארדנס במרכז לונדון, מבצע שנחשב לשוד הבנק הגדול ביותר בבריטניה. משהו בין 14 ל 20 מיליון פאונד בכסף ובתכשיטים התאדו מהכספות והסכום האמיתי מעולם לא פורסם. בעלי הכספות שהפקידו שם את אוצרותיהם הבלתי מוצהרים מעולם לא פרסמו את גודל הנזק. המשטרה, אגב, באמצעי בילוש מתקדמים עלתה על החבורה די מהר, גם בגלל המריבות הפנימיות שחרצו את גורל המשתתפים, בעיקר על רקע של חשבונות אישיים קודמים וחוסר שליטה בעצבים ובמעשים. כשהיו צעירים, מן הסתם, זה היה אחרת.
עובדה – הסרט מציע מידי פעם הבזקים לאחד מסרטי השוד המלבבים של הקולנוע "הג'וב האיטלקי" מ 1969 בגרסתו הראשונה שביים פיטר קולינסון (גרסה נוספת בבימוי פ. גארי גריי הופקה ב 2003 עם מרק וולברג), סרט שחגג את היכולות של המיני קופר הקטנה והזריזה ואת השארם של מייקל קיין הצעיר בימיו הטובים יותר. יחי ההבדל ואולי זה חיוכה המר של הפתטיות.
את חבורת הווטראנים אוסף כאן בריאן רידר (קיין) שהבטיח לאשתו שיותר הוא לא יוצא מהבית המפואר שלהם בשביל שטויות כמו התנגשויות עם החוק, אבל אחרי שהיא מתה, מרגיש משוחרר מהנדר. מי שמדיח אותו למעשה הוא באזיל (צ'רלי קוקס) הצעיר שבחבורה, מין יורם של מחשבים שהחמדנות מעבירה אותו על עכבותיו. יחד הם אוספים את החברים הוותיקים טרי פרקינס המשוגע (ברואדבנט) ודני ג'ונס גדל הגוף וחם המזג (וינסטון), את ג'ון קנדי קולינס (קורטני) העכברי, את קרל ווד (וויטהאוס) שיפרוש ראשון ואת בילי הדג (גמבון) חצי מפגר שאמור להסיע ולהחביא את היהלומים. בלי תחקיר מעמיק מידי הם יוצאים לקדוח את הכספות של הבנק בשיטה הישנה – מה שלא הולך בכוח ילך ביותר כוח.
עם כתה כזאת של סלבריטאים קשישים קשה לצאת לפעולות קומנדו מורכבות ומצליחות וג'יימס מארש, הבמאי כנראה יודע את זה. מארש, בעיקר דוקומנטריסט מוכר לנו דווקא משני סרטים עלילתיים שלו. "התיאוריה של הכל" על סיפור האהבה שבין סטיבן הוקינג ואשתו ג'יין שהוצג בעיקר מנקודת מבטה ו"האוקיאנוס שבנינו" וסיפורו של דונלד קרוהרסט החובבן האנגלי שניסה לחצות את האוקיאנוס בלי שידע לאן הוא חותר. כמו שם גם ב"העוקץ הגדול" מנסה מארש להציג מקרה טראגי של אדם, או קבוצה שהאמביציה שלו ושלה גלשה מעבר לגבולות היכולת והביאה להרס עצמי. וכאן הצורך של החבורה הגריאטרית להוכיח שעוד כוחם במותניהם, ממש, ושהגחמות האישיות ניתנות לשליטה גם בגיל שכבר אין אפשרות לשנות ולשלוט על האופי, לא עומד לה. וכך גם הסרט מתמוטט בהילוך נמוך ומול העיניים.
מארש לא מצליח למצוא זווית חדשה, מרעננת (מה אנחנו רוצים ממנו בעצם ?) או לפחות קצבית לסיפור המייגע שלו. בעולם של טכנולוגיה, תכנון, תחכום זה נראה כל כך מפוהק. שוד אנלוגי בעולם דיגיטלי וגם תוצאותיו מפוהקות. הניסיון להציג רמזים גם מעבודת המשטרה כל כך בוסרי ולא מפותח, שגם כאן, אם ניסה מארש להוסיף נקודת מבט שתדחוף את המתח קדימה, הוא נכשל שוב.
"העוקץ הגדול" הוא סרט עצוב, גם בשל סתמיותו וגם בשל העובדה שחלק מהשחקנים, שמות שפעם פיארו את שמי הקולנוע האנגלי יסיימו כך את הקריירה המפוארת שלהם שהעניקה לנו רגעים של יכולת נשגבת. עצוב בגלל שפרויקט ציני ועלוב כזה יהיה חלק מהזיכרון שהשאירו אחריהם. וכבר אמר מישהו באחד הסרטים – מה שאנחנו יודעים לעולם לא נוכל לא לדעת. חבל.
"העוקץ הגדול" – 6 בסולם אורשר
King of Thieves